לאחר פירוט שושלת היוחסין של שבטי ישראל, הכתוב שב וממקד את תשומת הלב בציר העלילה המרכזי של יציאת מצרים ובהתגלות האלוהית. פסוק זה משמש כנקודת ציר סיפורית, והפרשנים נחלקו לגבי שייכותו התחבירית לפסוקים שסביבו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מחובר לפסוקים שלאחריו. מאחר שהתורה עצרה את רצף הסיפור כדי לפרט את ייחוסם של משה ואהרן, הכתוב חוזר כעת אל נקודת ההתחלה כדי לחדש את הרצף הסיפורי, כאשר המילה ביום משמעותה פשוט "בזמן" שבו דיבר ה' [רש"י, שד"ל, קאסוטו ואחרים]. לעומת זאת, גישה אחרת גורסת כי הפסוק מוסב דווקא על הפסוקים שלפניו [רמב"ן, הכתב והקבלה]. מכיוון שבפסוקים הקודמים היה נראה שהציווי ניתן למשה ואהרן באופן שווה, בא פסוק זה ומדייק: הדיבור האלוהי עצמו היה בלעדי למשה, ורק המצווה והשליחות להוציא את העם ניתנה לשניהם יחד.
מחלוקת זו מתקשרת לתמיהה שעולה סביב סימן הפרשה הסתומה המופיע בסוף הפסוק, אשר קוטע לכאורה רצף רעיוני. יש שהודו כי טעמו של מסדר ההפסקות נסתר מבינתנו [אבן עזרא], בעוד אחרים מציינים כי לעיתים חלוקת הפסקאות בתורה נועדה פשוט ליצור הפוגה ורווח לפני פתיחה של דיבור אלוהי חדש [ברכת אשר].
מעבר למבנה, הפרשנים מוצאים משמעות עמוקה במילות הפסוק עצמן. המילה ביום באה להדגיש את מעלתו העליונה של משה על פני שאר הנביאים; בעוד נביאים אחרים זוכים להתגלות בחזון לילה או בחלום, נבואתו של משה התרחשה ביום עצמו, באור מלא [כלי יקר].
המילה ויהי, הנדרשת פעמים רבות כלשון צער, מרמזת על החמצה. ה' חפץ שמשה יבצע את השליחות אל פרעה לבדו, אך משה סירב בטענה שהוא ערל שפתיים, ולכן צורף אהרן כדובר. אילו משה היה פועל לבדו, כוחו הרוחני היה מתחזק עד כדי כך שהיה זוכה להיכנס לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש כבניין עדי עד [אור החיים].
ההדגשה שהדיבור התרחש בארץ מצרים נועדה לשלול את הדיבור הראשון שהיה במדבר. במדבר טרם הושוו מעמדותיהם של האחים, אך כאן במצרים הוגדרה מערכת היחסים הסופית מול פרעה: משה ישמש כסמכות העליונה, ואהרן יהיה לו למתרגם ומליץ [ספורנו, אור החיים]. השותפות ביניהם הייתה הכרחית, שכן כל אחד מהם הביא הנהגה שונה; משה פעל בכוח התורה והמלחמה בפרעה, ואילו אהרן, בכוח תפילתו, היה אחראי להשגחה על פרנסתם של ישראל באותה תקופה קשה בטרם ירד המן [העמק דבר].