פסוק זה חותם את רשימת היוחסין שקדמה לו, ומטרתו להבהיר כי משה ואהרן הנזכרים בה הם אלו שנבחרו לשליחות הגדולה של הוצאת ישראל ממצרים. המילה הוּא באה להדגיש שמדובר באותם אישים נכבדים מבית אבותם, שהיו ראויים שדבריהם יישמעו על ידי העם [ספורנו, הכתב והקבלה, קאסוטו]. בנוסף, המילה רומזת לכך שהם עמדו בצדקתם מתחילת דרכם ועד סופה [תורה תמימה].
הפרשנים עומדים בהרחבה על כך שבפסוק זה מוקדם שמו של אהרן למשה, בעוד שבפסוק הבא מיד אחריו הסדר הפוך ("הוא משה ואהרן"). הגישה הבסיסית מסבירה כי אהרן הוזכר כאן ראשון משום שהוא הבכור וגדול בשנים, בעוד משה הוקדם בפסוק הבא בשל מעלתו בנבואה [אבן עזרא, רבנו בחיי, חזקוני].
עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששינוי הסדר בא ללמד ששניהם היו שקולים ושווי מעלה בביצוע השליחות [רש"י, תורה תמימה]. מתוך תפיסה זו של שוויון וחלוקת תפקידים, עולות מספר הבחנות מעניינות לגבי אופי שליחותם:
מצד אחד, פסוקנו עוסק בשליחות אל בני ישראל ("הוציאו את בני ישראל"). בעיני העם, אהרן היה מוכר וקרוב יותר, שכן הוא חי בתוכם במצרים, היה אוהב ורודף שלום, והוא זה שהוכיחם והכינם לגאולה. משה, לעומתו, גדל בארמון פרעה ובמדין ולא היה מוכר להם באותה מידה. לכן, ביחס לישראל, אהרן היה העיקר ומוזכר ראשון. לעומת זאת, הפסוק הבא עוסק בדיבור אל פרעה – ושם משה הוא העיקר, שכן פרעה הכיר את שמו וחכמתו מגידולו בארמון [העמק דבר, חתם סופר, כלי יקר].
גישה נוספת מסבירה את החלוקה באופן שונה: בעצם משימת הוצאת העם, משה היה העיקר ואהרן טפל לו, אך בעניין הדיבור אל פרעה אהרן היה העיקר (בשל כבדות פיו של משה). התורה הפכה את הסדר בשני הפסוקים כדי ללמד שגם במקום שבו נראה שאחד מהם טפל לחברו, למעשה שניהם שותפים מלאים ושקולים [כלי יקר, תורה תמימה]. במישור הרעיוני, תורת החסידות רואה בשניהם סמלים לשני אפיקי עבודת ה': משה מסמל את לימוד התורה, ואהרן הכוהן מסמל את התפילה. חילופי הסדר ביניהם מלמדים שלעיתים התורה קודמת לתפילה, ולעיתים התפילה צריכה להקדים את לימוד התורה [חומש קה"ת].
בסיום הפסוק, ה' מצווה להוציא את העם עַל צִבְאֹתָם. הפרשנים מבארים צירוף זה בכמה אופנים המשלימים זה את זה:
ראשית, הכוונה היא לכלל השבטים כולם יחד, מבלי שאף אדם יישאר מאחור במצרים [רש"י, מזרחי, גור אריה].
שנית, המילה מתארת את אופן היציאה: בני ישראל לא יצאו בחשאי כעבדים נמלטים, אלא כעם חופשי הצועד בסדר מופתי, מאורגן בחטיבות ובצבאות [קאסוטו].
כמו כן, יש המפרשים את המילה מלשון צביון, יופי והדר. כלומר, מטרת השליחות לא הייתה רק יציאה פיזית, אלא יציאה של אנשי כבוד, המעולים והחשובים במעלתם, המקושטים בבגדי יקר [הכתב והקבלה]. ולבסוף, היציאה כללה גם ממד רוחני של היבדלות מטומאת מצרים ומדעותיהם [מלבי"ם].