שמות, פרק ו׳, פסוק ל׳

קרה לכם פעם שקיבלתם משימה חשובה והרגשתם שאתם פשוט לא מספיק טובים כדי להצליח בה? זה בדיוק מה שמרגיש משה כשהוא עומד לפני ה'. אולי תזכרו שמשה כבר טען את הטענה הזו קודם לכן. התורה פשוט עצרה את הסיפור באמצע כדי לספר לנו מאיזו משפחה מגיעים משה ואהרן, כדי שנכיר אותם היטב לפני שהם הולכים למלך מצרים. עכשיו אנחנו חוזרים בדיוק לאותו רגע שבו עצרנו. בפעם הקודמת שה' פנה אליהם, הוא דיבר אל משה ואל אהרן יחד, ולכן משה חשב שאהרן הוא זה שידבר. אבל כעת ה' שולח את משה לבדו, ומשה נבהל. הוא מזכיר לה' שהוא עֲרַל שְׂפָתַיִם, כלומר, קשה לו לדבר והוא מגמגם. משה עושה חשבון פשוט: אם בני ישראל, שאני בא כדי לעשות להם טוב ולהציל אותם, לא הקשיבו לי, וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה? משה חושב שכדי לעמוד לפני מלך צריך לדבר בצורה חלקה ומכובדת, והוא בטוח שפרעה לא ירצה להקשיב לאדם שקשה לו לדבר. משה לא אומר את הדברים בגלל שהוא סתם רוצה לסרב, אלא מתוך צניעות וענווה עצומה. הוא באמת ובתמים מרגיש שהוא לא ראוי לתפקיד. הענווה הזו של משה מעוררת את רחמי ה', שמיד יבטיח לעזור לו ולתת לאהרן להיות הדובר שלו.