קרה לכם פעם שניסיתם לתת למישהו מתנה נפלאה, אבל הוא היה כל כך עייף ועצוב שהוא אפילו לא רצה להסתכל עליה? בטח הרגשתם אכזבה גדולה. זה בדיוק מה שמרגיש משה. הוא הגיע אל עם ישראל עם הבשורה הכי משמחת שיש, שהם עומדים לצאת לחופשי, אבל הם לא הקשיבו לו.
מתוך הכאב הזה, משה פונה לדבר לִפְנֵי ה' לֵאמֹר. הוא ממש לא מתווכח עם ה' או מסרב לתפקיד שלו, אלא פשוט פורק את מה שיושב לו על הלב ומשתף בצער שלו על כך שהוא מרגיש שנכשל.
משה מציג טענה מאוד הגיונית: הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה. הוא אומר, אם בני ישראל, שהבשורה הזו היא לטובתם, לא רצו להקשיב לי, ברור שפרעה לא יקשיב. הרי בשביל פרעה זו בשורה רעה, כי הוא יצטרך לשחרר את העם ולוותר על הכוח שלו. משה באותו זמן לא ידע שהעם לא הקשיב לו בגלל שהם היו עייפים מהעבודה הקשה. הוא חשב בטעות שהם לא הקשיבו לו בגלל שהוא מתקשה בדיבור, ולכן הוא פחד שגם פרעה לא ירצה להקשיב לו מאותה סיבה בדיוק.
משה מוסיף ואומר: וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם. המילה עֲרַל פירושה אטום או סתום. משה מרגיש שהשפתיים שלו חסומות והוא לא מצליח לדבר בצורה חלקה ומשכנעת.
אולי תשאלו את עצמכם, הרי ה' כבר הבטיח שאהרן אחיו יעזור לו וידבר במקומו? התשובה היא שבהתחלה אהרן באמת היה זה שדיבר אל העם. אבל עכשיו, ה' ציווה על משה ללכת ולדבר בעצמו ישירות אל פרעה. משה העניו מרגיש בושה לעמוד מול מלך כל כך גדול ולגמגם, והוא חושש שאם העם שלו לא הבין אותו, בטוח שפרעה לא יבין אותו כשהוא ידבר אליו בכבדות.