שמות, פרק ו׳, פסוק ל׳

משה טוען בפני ה' כי הוא עֲרַל שְׂפָתַיִם, כלומר שפתיו אטומות והוא סובל מגמגום וכבדות פה. אמירה זו היא חזרה על טענתו הקודמת, שנועדה לחדש את הרצף העלילתי לאחר פירוט רשימת היוחסין, ויש הסבורים שחזר עליה משום שלא קיבל מענה בפעם הראשונה. כעת, משהופנתה הקריאה אליו לבדו ולא יחד עם אהרן, משה חש מתוך ענווה שאין זה מכבודו של מלך להקשיב לאדם עילג. על כן הוא טוען בקל וחומר כי אם בני ישראל לא הקשיבו לו למרות שהשליחות נועדה להצלתם, וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה.