שמות, פרק ו׳, פסוק ד׳

אף על פי שה' נגלה לאבות בשם "אל שדי" בלבד, וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם מלמד שהוא שמר והעמיד עבורם שבועה מוחלטת שאינה תלויה במעשי העם, והיא המניע המרכזי לגאולה כעת. אזכור הברית טומן בחובו תוכחה סמויה למשה, שכן בניגוד אליו, האבות מעולם לא הרהרו אחר ה' או דרשו לדעת את שמו גם כשנאלצו לקנות בכסף את הארץ המובטחת. ההבטחה לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן מכוונת לזרעם הנחשב כהמשכם הישיר, או רומזת לעתיד שבו האבות עצמם יקומו לתחייה ויירשו את הארץ. כפילות הלשון אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ רומזת למשה ששנות הגלות החלו להימנות כבר מימי האבות ולכן הגיע זמן שחרורם. כמו כן, תיאור זה מצביע על כך שהאבות חיו בארץ כתושבים ארעיים משום שעיקר משכנם היה רוחני, ולכן דווקא ארץ נבואית זו מתאימה להם ולזרעם.