העונש האלוהי המונחת על העם פועל בצורה מדויקת של מידה כנגד מידה, ומשקף את התנהגותם וגישתם שלהם. את ההצהרה וְגַם אֲנִי לֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמֹל מסבירים רוב הפרשנים על רקע מוסרי וחברתי: כשם שהם התנהגו באכזריות ולא חמלו זה על זה או על העניים שבהם, כך ה׳ לא יחוס עליהם [מלבי"ם, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת קושרת זאת לתפיסתם האמונית השגויה: מאחר שהם טענו שה׳ אינו רואה את מעשיהם, כך משיב להם ה׳ וקובע שעינו לא תראה אותם כדי לחוס עליהם [מצודת דוד].
העיקרון של מידה כנגד מידה בא לידי ביטוי מובהק בסוף הפסוק, במילים דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתָתִּי. משמעות הדבר היא שה׳ ישיב את גמולם ויוריד את העונש ישירות על ראשם, בדיוק באותה הדרך שבה בחרו לחטוא [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].