גזר דין חמור של השמדה מוחלטת מוטל על העם, ללא הבחנה בין גיל או מין, כאשר מוקד הענישה והסדר שבו היא מתבצעת עומדים במרכז הציווי. המילה לְמַשְׁחִית מבטאת הוראה להשחית ולהכחיד את הכול מן העולם [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, ניתנת הוראת הגנה ברורה: וְעַל־כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר־עָלָיו הַתָּו אַל־תִּגַּשׁוּ, שכן סימן הַתָּו נועד להעניק לאותם אנשים חסינות מלאה מפני ההכאה והעונש [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הציווי ממשיך בהוראה וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ, כלומר להתחיל את ההכאה מן המקדש. המילים תָּחֵלּוּ וכן וַיָּחֵלּוּ נגזרות משורש התחלה [מצודת ציון]. זיהויים של אותם אנשים שמהם מתחילה הפורענות, המכונים בפסוק בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים, הוביל את הפרשנים לשתי גישות מרכזיות ושונות בתכלית: גישת הפשט וגישת הדרש [חומת אנך].
על פי הפשט, ההוראה היא להתחיל את הפורענות פיזית ממקום המקדש [ביאור שטיינזלץ], ולהכות את האנשים העומדים לפניו [רש"י, מצודת דוד]. הסיבה להתחלה דווקא משם היא שאשמתם של אנשים אלו גדולה יותר, שכן הם עבדו עבודה זרה בתוך המקדש עצמו על פני ה' כדי להכעיסו [רד"ק]. לפי קו מחשבה זה, הַזְּקֵנִים הם שבעים איש מזקני ישראל שעמדו בלשכה שבעזרה לפני הבית והקטירו קטורת לאלילים [מצודת דוד, רד"ק].
מנגד, הגישה המבוססת על דברי חז"ל מציגה תמונה טראגית והפוכה. לפי גישה זו, אין לקרוא "מִמִּקְדָּשִׁי" אלא "מִמְּקֻדָּשַׁי" – כלומר, להתחיל את הענישה דווקא מהאנשים המקודשים לה'. אותם זְּקֵנִים אינם עובדי אלילים, אלא צדיקים גמורים שקיימו את כל התורה מאל"ף ועד תי"ו, והם אלו שסומנו בסימן הַתָּו כדי להינצל [רש"י, רד"ק, חומת אנך].
הסיבה לשינוי הדרמטי, שבו הצדיקים שאמורים היו להיות מוגנים נענשים ראשונים, נובעת מקטרוג של מידת הדין. מידת הדין טענה לפני ה' כי הצדיקים הללו לא מחו ברשעים על מעשיהם. אף על פי שגלוי לפני ה' שהרשעים לא היו מקשיבים לתוכחה, הצדיקים עצמם לא ידעו זאת מראש, ולכן נתחייבו בעונש על שתיקתם [רש"י, חומת אנך]. הפרשנים מציינים כי זהו המקרה היחיד שבו יצאה מידה טובה מאת ה' (ההוראה המקורית לא לגשת לאנשים עם התו), והוא חזר בו והפכה לרעה [רד"ק].