תשובתו של ה' חושפת את קריסתה המוסרית והאמונית של החברה, קריסה שחורצת את גורלה לחורבן. השחיתות המשתקפת אינה מסתכמת רק במעשים רעים, אלא נובעת משורש תיאולוגי עמוק של כפירה בהשגחה האלוהית. הצירוף בֵּית־יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה מכוון לאלו שנותרו בארץ לאחר גלות עשרת השבטים (מלכות אפרים) והסתפחו למלכות יהודה [מצודת דוד].
חומרת החטא מתבטאת בשני מישורים מרכזיים. המישור הראשון הוא דָּמִים, כלומר הארץ התמלאה באנשים רוצחים ושופכי דמים שמעשיהם דורשים נקמה [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, קיימת מסורת נוסח עתיקה שבה מופיעה בפסוק המילה "חמס" במקום "דמים" [מנחת שי]. על פי כיוון זה, העונש החמור והחורבן באים בעיקר על עוון החמס (גזל ואלימות), שכן שום חברה אנושית אינה יכולה להתקיים במציאות כזו, בדומה למה שאירע בדור המבול [רד"ק].
המישור השני מתמקד בבירה: וְהָעִיר מָלְאָה מֻטֶּה. המילה מֻטֶּה משמעותה דין מעוקל והטיית משפט [רש"י, מצודת ציון]. העיר ירושלים מוזכרת בנפרד משום שהיא המרכז שבו יושבים השופטים, ואליה עולים כל ישראל כדי להישפט. המקום שהיה אמור להיות סמל למשפט צדק, התמלא בשקרים, שוחד ועיוות הדין [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי ההידרדרות המוסרית הקשה הזו אינה מקרית, אלא תוצאה ישירה של תפיסת עולמם המשובשת של התושבים: כִּי אָמְרוּ עָזַב ה' אֶת־הָאָרֶץ וְאֵין ה' רֹאֶה. העם מכחיש את ההשגחה הפרטית וטוען שה' הסתלק מן הארץ, אינו משגיח על הנעשה בה, והפקיר אותה לידי מערכות הטבע והכוכבים [מלבי"ם, מצודת דוד]. מתוך אמונה שה' אינו רואה, ועל כן ממילא לא יעניש את הרשעים ולא יגמול טוב לצדיקים [רד"ק], הם מרגישים משוחררים מכל רסן מוסרי ומרשים לעצמם לרקום מזימות ולעשות ככל העולה על רוחם [ביאור שטיינזלץ].