בעיצומו של חזון החורבן, ניצב הנביא מול מראה של הרס מוחלט ומוצא את עצמו לבדו אל מול מידת הדין, מה שמוביל אותו לזעקה נואשת על עתיד האומה.
כאשר המלאכים המשחיתים פועלים ברחבי העיר ובחצרות המקדש (ויהי כהכותם), הנביא מביט סביבו אל ההרוגים ומגלה כי ונאשאר אני, כלומר הוא הניצול היחיד. מתברר כי איש מיושבי ירושלים לא נמצא צדיק וראוי לשאת על מצחו את תו החיים [מלבי"ם, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. הסיבה לכך, כפי שמציינים חז"ל, היא שאף אלו שלא חטאו בעצמם נענשו על כך שלא מיחו ברשעים [מצודת דוד].
ייחודה הדקדוקי של המילה ונאשאר נובע מהיותה מורכבת משני זמנים יחד, עבר ("ונשאר") ועתיד ("אשאר"). שילוב זה מבטא בלשון קצרה פעולה כפולה: בעוד המלאכים מַכִּים, הנביא תהה וחיפש לראות מי יישאר בחיים, ולבסוף גילה כי נשאר רק הוא לבדו [רד"ק].
מתוך שבר עמוק, הנביא נופל על פניו ומשמיע קול יללה וזעקה במילה אהה [מצודת ציון]. טענתו המרכזית כלפי ה' היא: המשחית אתה את כל שארית ישראל? מאחר ששאר שבטי ישראל כבר גלו או מתו בחרב וברעב, ירושלים נותרה השארית האחרונה של העם כולו. השמדת כל יושבי העיר משמעותה הכחדה מוחלטת של האומה [רד"ק, אברבנאל].
בזעקתו בשפכך את חמתך על ירושלם, הנביא מתחנן להמתקת הדין. הוא מבקש שה' יכלה את זעמו ושפיכת חמתו על העיר הפיזית עצמה, על העצים והאבנים של ירושלים, כדי שבכך תשכך חמתו ושארית העם תוכל להינצל [מלבי"ם, חומת אנך].