הנוכחות האלוהית, ששכנה בקביעות בקודש הקודשים, מתחילה את עזיבתה הטראגית, מהלך המהווה אות מבשר רעות לחורבן הממשמש ובא. ברגע דרמטי זה של מעבר, מופנית קריאה לדמות ייחודית שתפקידה ללמד זכות על העם.
הפרשנים מסכימים כי המילה נַעֲלָה מבטאת סילוק והסתלקות. כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הלוא היא השכינה ששרתה במקדש עד לאותו רגע, עוזבת את מקומה מֵעַל הַכְּרוּב. הכוונה היא לכפורת שעל ארון הברית, שם סוככו הכרובים על כיסא הכבוד שמעליו שרתה השכינה ועמדו לשרת את ה' [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ]. אף על פי שהיו שני כרובים, הפסוק נוקט בלשון יחיד. יש המבארים כי זהו שם כולל לשני הכרובים גם יחד [מצודת ציון], אולם אחרים רואים בכך רמז לתנועה הדרגתית של השכינה, שנסעה מכרוב אחד למשנהו [רד"ק].
משם ירדה השכינה אֶל מִפְתַּן הַבָּיִת, כלומר אל האסקופה והסף של קודש הקודשים [רש"י, מצודת ציון], בדרכה לצאת מן המקדש [שטיינזלץ]. תזוזה זו היא המסע הראשון מתוך עשרה מסעות הדרגתיים שבהם הסתלקה השכינה [רש"י, רד"ק]. תנועת הכבוד מהווה סימן מובהק לכך שהבית עתיד להיחרב [מלבי"ם], ויש בה גם רמז סמלי להסתלקותה העתידית של הנבואה מישראל, שפסקה לחלוטין בימי בית שני [רד"ק].
ממקום עומדו החדש על המפתן, קורא ה' אל הָאִישׁ הַלָּבֻשׁ הַבַּדִּים, אותה דמות מוכרת שנזכרה קודם לכן [מצודת דוד, רד"ק]. אגב כך, מצוין כי המילה הַלָּבֻשׁ מופיעה במסורות כתיבה עתיקות ובכתבי יד בכתיב חסר, ללא האות וי"ו [מנחת שי]. קריאה זו אל האיש שקסת הסופר במותניו אינה מקרית; היא נועדה לזמן את מי שתפקידו לשמש כסנגור וללמד זכות על ישראל בשעת המשבר [מלבי"ם].