מראה הנבואה חושף סצנה דרמטית של דין מתקרב, שבה כוחות של הרס וחורבן מזומנים יחד עם דמות בודדת המייצגת תיעוד ואפשרות של סנגוריה. התייצבותן של דמויות אלו בלב המקדש מדגישה את הקשר הישיר שבין חטאי העם באותו מקום ממש לבין העונש האלוהי הנגזר עליהם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, הנשענת על דברי חז"ל, היא ששִׁשָּׁה אֲנָשִׁים אלו הם שישה מלאכי חבלה, שכל אחד מהם מייצג ביטוי אחר של זעם אלוהי: קצף, אף, חמה, משחית, משבר ומכלה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. מנגד, ישנה גישה היסטורית-משלית הרואה בהם את ששת שרי העיר ומפקדיה, אשר הוציאו לפועל את הרג העם בסוף ימי המצור [מלבי"ם, רד"ק].
דמויות אלו מגיעות משער בית ה' העליון, המזוהה כשער המזרחי שהיה גבוה יותר מעזרת ישראל [רד"ק]. השער מתואר כמָפְנֶה – פועל סביל שמשמעותו פונה [מצודות, מלבי"ם] – לכיוון צפון. כיוון זה מסמל את האיום המגיע מצד בבל, הממוקמת צפונית-מזרחית לארץ ישראל [רד"ק], וכן מרמז על בואם מכיוון בית המלך [מלבי"ם]. בידו של כל אחד מן האנשים נמצא מַפָּצוֹ, שהוא כלי משחית ייעודי המשמש לניפוץ ושבירת סלעים [רש"י, מצודות, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
בתוך חבורת המשחיתים בולטת דמות נפרדת, אשר מלבושיה ותפקידה מעידים כי היא הממונה על שאר האנשים [ביאור שטיינזלץ]. דמות זו מתוארת במילה לָבֻשׁ הנכתבת בכתיב חסר ללא האות וי"ו [מנחת שי], והיא עוטה בַּדִּים – בגדי פשתן לבנים ומגוהצים [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. על פי מסורת חז"ל, איש זה הוא המלאך גבריאל, המשמש כסופר הגדול וזה שעתיד לזרוק אש על העיר [רד"ק]. מנגד, ברובד המשל, יש המזהים דמות זו עם הנביא ירמיהו, כהן שלבש בגדי פשתן ושימש כמעין מליץ זכות שניסה להשקיט את העם ולהדריכו לשלום [מלבי"ם].
על מותניו של האיש תלויה קֶסֶת הַסּוֹפֵר. בעוד שחלק מהפרשנים מסבירים כי מדובר בכלי דיו או במערכת מכשירי כתיבה [מצודות, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], אחרים מבארים כי זהו פנקס של לוחות המצופים בשעווה שחורתים עליהם בעט [רש"י]. מטרת הכתיבה היא לתעד את נבואות הנחמה או לכתוב את זכויותיהם של ישראל בספר זיכרון [מלבי"ם].
הקבוצה כולה באה ונעמדת אצל מזבח הנחושת. הפרשנים מבהירים כי לא מדובר במזבח שעשה משה במדבר, אלא במזבח האבנים שבנה שלמה המלך בעזרה, אשר בא תחתיו [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. בחירת מיקום העמידה אינה מקרית; זהו בדיוק המקום שבו עמדו עובדי העבודה הזרה והשתחוו מזרחה לשמש. ההתייצבות שם נועדה להראות כי בעוון ביזוי כבוד ה' באותו מקום ממש, הסתלקה השכינה מעל המקדש [רד"ק].