ציווי אלוהי חמור וחסר פשרות מהדהד בחזון הנביא, ומתווה קו ברור של דין קשה על יושבי ירושלים החוטאים, תוך הבדלה מוחלטת בינם לבין הצדיקים.
הפרשנים מסכימים כי המילה וּלְאֵלֶּה מכוונת לששת האנשים המשחיתים, נושאי כלי הנפץ. הנביא מעיד כי שמע במו אוזניו את ה' מצווה עליהם: עִבְרוּ בָעִיר אַחֲרָיו. כלומר, עליהם ללכת בעקבות האיש לבוש הבדים, שתפקידו היה לסמן את הצדיקים שעליהם יש לחוס, ופקודתם של המשחיתים היא וְהַכּוּ – להכות ולהרוג את שאר אנשי העיר שאינם נושאים את הסימן המגן.
[מלבי"ם] מרחיב ומעניק לפסוק רובד היסטורי וסמלי. לדבריו, משחיתים אלו מסמלים את שרי העיר שניתנה להם רשות מאת ה' להרוג בתוך ירושלים, או את מלחמת האחים וההרג הפנימי שהתרחשו בזמן המצור. הסימן המגן על הניצולים מקביל לקריאתו של ירמיהו הנביא להיכנע לכשדים; מי ששמע בקולו ו"נפל אל הכשדים" נותר בחיים, בעוד השאר נידונו לכיליון.
במילים אַל־תָּחֹס עֵינְכֶם מתגלה משמעות כפולה הנובעת מן ההבדל בין המסורת הכתובה למסורת הקריאה [רד"ק, מנחת שי]. המילה הראשונה נכתבת על אך נקראת אל. הקרי אל מהווה אזהרה פשוטה וישירה מאת ה' שלא לחוס ולא לרחם על איש. עם זאת, הכתיב על מוסיף נופך של חומרה עמוקה יותר: ה' מצווה עליהם להכות אפילו על אותם אנשים שבאופן טבעי העין נוטה לרחם עליהם, וקל וחומר שיש להכות את שאר העם [רד"ק]. בנוסף, המילה השנייה נכתבת ברבים (עיניכם) אך נקראת בלשון יחיד (עינכם), צורה דקדוקית המבטאת פנייה קיבוצית כוללת אל קבוצת המשחיתים כאחד [רד"ק].