חזון הנבואה עובר מחשיפת חטאי ירושלים אל שלב ביצוע הדין האלוהי. קול כרוז שמימי ומהדהד מזמן את שליחי הפורענות לצעוד קדימה ולהוציא לפועל את גזר הדין על העיר.
הקריאה קָרְבוּ פְּקֻדּוֹת הָעִיר מופנית אל הממונים על הענישה, אשר ה' הפקיד כדי להשחית את העיר [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. המילה פְּקֻדּוֹת נגזרת מלשון פקיד וממונה [מצודת ציון]. כל אחד משליחים אלו נקרא להביא עמו את הנשק המיוחד לו [מצודת דוד], כאשר המילה כְּלִי מנוקדת בחיריק לציון לשון יחיד, והמילה מַשְׁחֵתוֹ מנוקדת בצירה ומשמשת כשם עצם [רד"ק, מנחת שי].
באשר לזהותם של אותם משחיתים, קיימת מחלוקת פרשנית עמוקה. גישה אחת מפרשת את המראה על דרך הפשט ההיסטורי, ורואה בשליחים אלו רמז לכיבוש הבבלי הקרב. לפי תפיסה זו, פקודות העיר הם שרי הצבא של נבוכדנצר שיבקיעו את חומות ירושלים, כפי שמתואר בספר ירמיהו [רד"ק].
מנגד, יש השוללים מכל וכל את הגישה ההיסטורית, בטענה שלא ייתכן שה' ידבר אל שרי צבא בבליים בדרך נבואית או שיטיל עליהם משימות רוחניות. תחת זאת, מוצעות שתי דרכים אלגוריות להבנת החזון: הדרך הראשונה גורסת כי הקריאה קָרְבוּ פְּקֻדּוֹת הָעִיר מסמלת את בוא ימי הפקודה והעונש על החטאים. ששת המשחיתים במראה מסמלים שש סיבות שונות שהובילו לחורבן, כנגד שישה צדדי העולם: חרון אף ה' מלמעלה, ארץ ישראל שמקיאה אותם מלמטה, עבודת השמש פנים ואחור, הקטרת קטורת לעבודה זרה בימין, ועוולות חברתיות של חמס וגזל בשמאל. הדרך השנייה מפרשת כי ששת המשחיתים רומזים לשישה ממלכי יהודה הרשעים (מנשה, אמון, יהואחז, יהויקים, יהויכין וצדקיהו), אשר מעשיהם הרעים הם אלו שהמיטו בפועל את ההשחתה והחורבן על ירושלים [אברבנאל].