לקראת החורבן הממשמש ובא, ה' מצווה על פעולת הצלה מקדימה המבדילה בין הצדיקים לרשעים בעיר. הציווי נפתח במילה אֵלָו, אשר נכתבת בכתיב חסר אך נקראת "אליו" [רד"ק, מנחת שי]. ה' מורה למלאך לעבור בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם. כפילות זו נועדה לשם תוספת ביאור [מצודת דוד], אך גם כדי להדגיש את גודל הטרגדיה: זוהי העיר הנבחרת שבה בחר ה' לשכן את שמו, אך בגלל ריבוי עוונותיהם תושביה גרמו להסתלקותו ממנה [רד"ק].
הפעולה המרכזית בפסוק היא וְהִתְוִיתָ תָּו, כלומר רישום של אות או סימן [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם]. סימן זה נועד להגן על הצדיקים ולשמש כאות אזהרה למלאכי החבלה לבל יפגעו בהם [רש"י, מלבי"ם], בדומה לדם הפסח שניתן על המשקופים במצרים, אלא שכאן הדבר מתרחש במראה הנבואה [רד"ק]. הרישום נעשה באמצעות דיו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
לפי מסורת חכמים, הסימן שנבחר הוא האות ת'. האות נרשמה בדיו על הצדיקים ובדם על הרשעים. ישנה מחלוקת לגבי משמעות האות: גישה אחת מסבירה שהיא מסמלת את המילים "תחיה" עבור הצדיקים או "תמות" עבור הרשעים, בעוד שגישה אחרת רואה באות ת' רמז לכך ש"תמה זכות אבות" [רד"ק].
הסימן נרשם עַל מִצְחוֹת הצדיקים, המוגדרים כהַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים. אלו הם אנשים הכואבים, צועקים וסובלים בחוסר אונים לנוכח ההסתאבות והתועבות שבעיר [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מבחינים בין שני המושגים ויוצרים תמונה רב-שכבתית של סבל: בעוד שהַנֶּאֱנָחִים הם אלו המצטערים על רעת הכלל ועל עוונות העם, הַנֶּאֱנָקִים הם אלו שחווים סבל אישי ומצוקה, שכן הם נלחצים ונרדפים בשל סירובם להשתתף או להסכים עם מעשי הרשעים [מלבי"ם].