הצהרתו הרשמית של כורש מלך פרס מהווה נקודת מפנה היסטורית, שבה שליט האימפריה מכיר בכך שעוצמתו הרבה היא מתנה אלוהית, אשר נושאת בחובה שליחות מעשית ורוחנית.
כאשר כורש מצהיר כי כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם, הפרשנים מסכימים כי הוא מכיר בכך ששלטונו המוחלט בעולם הוא מתנה מאת ה'. הבחירה בתואר אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם דווקא, אינה מקרית. ה' שולט בשמיים, אך את הנהגת הארץ הוא מסר לבני האדם. כורש תפס את עצמו כנציגו וכממלא מקומו של ה' בארץ, אשר נבחר כדי לנהל את העולם תחתיו [אבן עזרא, חומת אנך, מלבי"ם]. מתוך הכרה זו, כורש הבין שמאחר שה' העניק לו את כל הכוח הזה, מן הראוי שהוא ימלא את רצונו [מצודת דוד]. יתרה מכך, שליטתו המוחלטת של כורש בעולם כולו הגיעה לו דווקא בזכות העובדה שעסק בבניין בית המקדש, שכן מי ששולט בארץ ישראל נחשב כמי ששולט בעולם כולו [רב סעדיה גאון].
מתוך תפיסה זו, מוסיף כורש ואומר וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת. המילה פָקַד משמעותה ציווה [מצודת ציון, רב סעדיה גאון], ויש המפרשים אותה מלשון "פקיד", כלומר שה' הטיל עליו את המינוי והאחריות למשימה זו [אבן עזרא]. הפרשנים מסכימים כי הציווי האלוהי הזה לא הגיע לכורש בהתגלות ישירה, אלא דרך נבואותיו של ישעיהו הנביא, שניבא שנים רבות קודם לכן וקרא לכורש בשמו כמי שיבנה את ירושלים וייסד את ההיכל. מטרת הציווי היא להקים מקום שבו ה' ישרה את שכינתו בין עובדיו [מלבי"ם]. מכיוון שמדובר בציווי אלוהי מובהק, כל מי שיתעורר לפעול ולעלות לארץ כדי לבנות את המקדש, יכול להיות בטוח שה' יהיה עמו [חומת אנך]. המקדש עתיד להיבנות בירושלים אֲשֶׁר בִּיהוּדָה, כלומר בעיר הנמצאת בארץ או במדינת יהודה [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד].