הצהרת כורש מהווה קריאה היסטורית המנוסחת בסגנון המזכיר דברי מלך ישראלי. ניכר כי המלך חש קשר עמוק לה' ומכיר בחובתו להודות לו דרך בניין המקדש, ולכן הוא מפנה קריאה פומבית להצטרף למשימה, שאינה גזירת חובה אלא הזמנה התנדבותית [ביאור שטיינזלץ].
המילים מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ הוכרזו ונכתבו לכל הממלכות והאומות תחת שלטון כורש, במטרה לאתר את בני העם היהודי החיים בתוכם [רש"י, מצודת דוד]. יש הרואים בכך פנייה לאומות עצמן: מכיוון שרק עם ישראל יכול לבנות את המקדש, על הגויים לסייע, לשלחם ולאפשר את יציאתם [מלבי"ם]. כורש מבין היטב כי המסע מבבל ליהודה הוא ארוך ומפרך, ושלא כולם ייענו לו, ולכן הוא פונה רק לאלו שמרגישים רצון פנימי לקום ולעלות [ביאור שטיינזלץ].
המלך מברך את העולים במילים יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ, כלומר שה' יעזור להם במסעם [רוב הפרשנים]. עזרה אלוהית זו מתפרשת כהתעוררות רוחנית פנימית לעשות את הדרך ולבנות את המקדש [מלבי"ם], או כסיוע מעשי של הענקת יכולת כלכלית לממן את המסע והבנייה [אבן עזרא].
המילה וְיַעַל מהווה את הרשאת המלך הרשמית והפומבית לעלייה [מצודת דוד]. מבחינה לשונית, האות וי"ו בתחילת המילה משמשת כפתיחה לעניין בלבד ואינה משנה את משמעות הפועל, בדומה לביטויים מקראיים אחרים [אבן עזרא].
בסיום הפסוק נאמר הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. מבחינה תחבירית, המילים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם מוסבות על בית המקדש שיוקם בעיר, ולא על מיקומו של ה' [אבן עזרא]. עם זאת, הגישה המרכזית רואה בכך הצהרה כי אלוהי ישראל הוא האל ששכינתו שוכנת בירושלים [מצודת דוד]. תפיסה זו משקפת את השקפת עולמו של כורש באותה עת: הוא מכיר בכך שהשגחתו הישירה של ה' ממוקדת בירושלים בלבד, בעוד שאר העולם מתנהל על ידי מערכות הטבע והמזלות. זאת בניגוד לחזון העתידי, שבו המקדש ייקרא בית תפילה לכל העמים וה' יוכר בגלוי כאלוהי כל העולם כולו [מלבי"ם].