ההזדמנות לשוב ארצה מובילה להתעוררות מעשית ורוחנית של העם לקראת החזרה לארץ ישראל ובניין המקדש. ההנהגה, המורכבת מרָאשֵׁי הָאָבוֹת, שהם ראשי המשפחות [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], קמה ראשונה. מנהיגים אלו השתייכו לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן [רש"י, מצודת דוד]. ההתמקדות בשבטים אלו אינה מקרית, שכן העיר ירושלים נמצאת בנחלת שבט יהודה, ואילו בית המקדש עצמו שוכן בנחלת שבט בנימין [אבן עזרא].
יחד עם ההנהגה, הכהנים והלויים, הצטרפו שאר העם, לְכֹל הֵעִיר הָאֱלֹהִים אֶת־רוּחוֹ. מבחינה לשונית, האות למ"ד במילה לְכֹל משמשת במקום המילה "את" [מצודת דוד, מצודת ציון], או שחסרה כאן המילה "אשר", כלומר: כל אשר העיר ה' [אבן עזרא]. הכוונה היא לכל מי שה' עורר את רצונו [מצודת ציון] ואת לבו להתנדב ולעלות לירושלים [רב סעדיה גאון, רש"י, ביאור שטיינזלץ].
מהלך זה משקף תהליך רוחני כפול. תחילה הייתה התעוררות עצמאית מצד העם והמנהיגים, שקמו ויזמו את העלייה. בעקבות התעוררות אנושית זו מלמטה, באה התעוררות אלוהית מלמעלה, כאשר ה' העיר את רוחם של כל העולים והעניק להם את הדחף להשלים את המשימה ולבנות את בית ה' [מלבי"ם].