המעבר החד מחשכת הגלות אל שחר הגאולה מתרחש ברגע היסטורי שבו אימפריות מתחלפות והבטחות נבואיות קורמות עור וגידים. פתיחת הספר מהווה חוליה מקשרת ברצף ההיסטורי של תולדות ישראל, ולכן המילה הראשונה נפתחת באות וי"ו, וּבִשְׁנַת, כדי להעיד על המשכיות ישירה לסוף ספר דברי הימים ולספר דניאל שקדמו לו [רש"י, מלבי"ם].
הזמן המצוין, וּבִשְׁנַת אַחַת, מכוון לשנת מלכותו העצמאית הראשונה של כורש על בבל ופרס [אבן עזרא, מצודת דוד, שטיינזלץ]. מטרת הצהרה זו היא לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה, כלומר להשלים ולקיים את נבואת ירמיהו שהבטיח פקידה וגאולה לאחר שבעים שנה. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר במלאת שבעים שנה מראשית הגלות, מעת כיבוש יהויקים בידי נבוכדנצר [מצודת דוד, רלב"ג]. עם זאת, הפרשנים מבחינים בין שני מעגלי זמן של שבעים שנה: בעוד שחזרת העם לארצו החלה כעת עם תום שבעים שנות שלטון בבל, בניין בית המקדש עצמו הושלם רק שמונה עשרה שנים מאוחר יותר, בימי דריוש, אז נמלאו שבעים שנה לחורבן ירושלים המוחלט שהתרחש בגלות צדקיהו [רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם]. מנגד, ישנה דעה ייחודית הגורסת כי כורש הוא למעשה בנה של אסתר המלכה (וכי כורש, דריוש וארתחשסתא הם אדם אחד), וכי שבעים השנים נמנות מחורבן בבל הראשון ועד לכורש האחרון [ר' סעדיה גאון]. שמו של כֹּרֶשׁ אף נדרש על ידי חלק מהפרשנים מלשון "כשר", בזכות המעשים הטובים וההכשרה שעשה למען ישראל [אבן עזרא, ר' סעדיה גאון].
הפעולה האלוהית מתוארת במילים הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ, כלומר ה' עורר את רצונו ונפשו של המלך לבנות את ירושלים [מצודות, שטיינזלץ]. התעוררות זו הגיעה, ככל הנראה, בעקבות חלום נבואי שבו הראה לו ה' כי הוא נתן לו את השליטה על כל הארץ ולכן עליו לבנות לו בית [רלב"ג], או משום שהמלך נחשף לנבואות ישעיהו שניבאו עליו מראש, ולפתרון החלום של דניאל [מלבי"ם].
בעקבות ההתעוררות, המלך וַיַּעֲבֶר קוֹל, כלומר ציווה על כרוז להכריז את הפקודה [רש"י, מצודת ציון], והפיץ אותה בְּכָל מַלְכוּתוֹ, שכן הגולים היהודים היו פזורים במדינות רבות מעבר למקום מושבם המרכזי [מצודת דוד, שטיינזלץ]. ההכרזה לא נותרה בעל פה בלבד, אלא ניתנה וְגַם בְּמִכְתָּב חתום בטבעת המלך [אבן עזרא]. לתוספת הכתובה הזו הייתה חשיבות היסטורית ומשפטית עצומה: בעוד שפקודה בעל פה ניתנת לשינוי, מכתב רשמי בדתי מדי ופרס אינו ניתן לביטול. מסמכים אלו הם שאפשרו ליהודים להסתמך משפטית על אישור הבנייה שנים מאוחר יותר, כאשר התעוררו קשיים והתנגדויות להקמת המקדש [מלבי"ם, שטיינזלץ]. המילה לֵאמֹר החותמת את הפסוק, מלמדת כי זהו התוכן המדויק שנאמר בהכרזה ובאיגרות שנשלחו [רש"י, מצודת דוד].