הצהרת כורש אינה מסתכמת במתן רשות פסיבית ליהודים לשוב לארצם, אלא מהווה קריאה אקטיבית לעודד את העלייה ולתמוך בה כלכלית ומורלית, מתוך הבנה כי חזרה לארץ חרבה והקמת בית לאומי דורשות משאבים רבים. פסוק זה, החותם את הכרזת כורש, מפרט את ההנחיות המעשיות לסיוע לעולים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילים וְכָל הַנִּשְׁאָר מתייחסות ליהודי עני שהיה רוצה לעלות לירושלים, אך נאלץ להישאר במקומו בגלות בעל כורחו משום שאין ידו משגת לממן את הוצאות הדרך. מנגד, יש המפרשים כי הכוונה היא ליהודים הבוחרים להישאר בגלות, ועליהם מוטלת החובה לתמוך באלו שכן עולים [רלב"ג]. דעה נוספת גורסת כי הפסוק מתייחס פשוט לכל יהודי באשר הוא שעוזב את מקומו במטרה לעלות לירושלים [ביאור שטיינזלץ]. אל מול אלה, מובאת דעה שנדחתה ולפיה הפסוק מורה לגויים שלא לשעבד את היהודים הבוחרים להישאר בגלות אלא לכבד אותם, אך גישה זו נשללת בתוקף לאור ההקשר המובהק של הפסוק העוסק בסיוע למסע העלייה [חומת אנך].
כדי לפתור את קשיי העלייה, המלך מצווה על תושבי המקום לסייע לאותו יהודי: יְנַשְּׂאוּהוּ. משמעות ציווי זה היא להעניק לו מתנות ומשאות, ובכך להרים אותו משפלותו ומעוניו [אבן עזרא]. מעבר לסיוע החומרי, יש כאן גם ציווי פסיכולוגי לרומם את רוחו של מי שחושש לעלות או שחש שפל קומה מכך שאין לו תרומה להביא, ולעודד אותו לקחת חלק במפעל הגדול [מלבי"ם]. החובה לסייע ולשאת את העולים מוטלת על תושבי העיר, ובהם גם השכנים הגויים שבתוכם חיו היהודים [רש"י, רס"ג].
הסיוע הנדרש מפורט בפסוק וכולל תמיכה כלכלית מקיפה: וּבִרְכוּשׁ, מונח הכולל כל דבר שווה כסף [מצודת ציון, מלבי"ם], וּבִבְהֵמָה, שנועדה לא רק כנכס כלכלי אלא באופן מעשי כדי שהעולים יוכלו לרכוב עליה במסע הארוך [מלבי"ם, חומת אנך].
לבסוף, הפסוק מדגיש כי התמיכה האישית בעולה נעשית עִם הַנְּדָבָה. כלומר, הכספים שניתנים לעולה לצורך מחייתו והוצאותיו הם תוספת נפרדת מהתרומות המיועדות לבניין בית ה' עצמו [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. המטרה היא שהשכנים הגויים, שחלקם התנדבו בעצמם לבניין המקדש, ישלחו את תרומות הקודש שלהם לירושלים על גבי העולים [רש"י, מלבי"ם].