השבת ישראל לארצם מלווה גם בהשבתם של כלי הקודש שנבזזו עשרות שנים קודם לכן. הכתוב מתחקה אחר מסלולם של הכלים הללו, מאז שנלקחו ועד לשחרורם המחודש.
המלך כורש הוֹצִיא את הכלים מתוך האוצרות שבהם הוחזקו לאחר שעברו לידיו מידי מלכי בבל [שטיינזלץ], ובאופן ספציפי מתוך אוצר בית העבודה הזרה [מצודת דוד].
הפרשנים מסכימים כי המילים וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו מתייחסות לפעולתו של נבוכדנצר ולא לכורש. נבוכדנצר הוא זה שלקח את הכלים מירושלים והניח אותם בבית העבודה הזרה שלו.
הימצאותם של הכלים בבית אלילים יצרה מורכבות, שכן לא ניתן היה להשיבם ישירות לשימוש בבית המקדש. משום כך, פעולת ההוצאה של כורש מתוארת כשלב הכרחי שנועד לבטל את מעמדם ככלי עבודה זרה. כאשר כורש הוציא את הכלים מרשות האלילים והעביר אותם לרשות המלכות ולשליטת הגזבר שלו, הוא למעשה "ביטל" אותם מטומאתם. רק לאחר מכן התאפשר להוציאם מרשות המלך ולהעבירם אל ששבצר, כשהם טהורים וראויים שוב לקודש [מלבי"ם].