בראשית, פרק מ׳, פסוק י״ד

יוסף פונה לשר המשקים בתקווה או בהתניה, ומבקש כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ, שתנצור אותי תחילה בליבך מתוך הכרת הטוב על פתרון החלום. הוא אינו דורש פעולה מיידית אלא ממתין לשעת כושר, כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ ותשוב לגדולתך, ואז וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד מתוך תחנונים ששחרורו ייעשה בדרך מכובדת. השלב המעשי הוא הזיכרון החיצוני, וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה, שכן די באזכור קל בפני המלך שכבר מכירו כדי להשיג את המטרה של וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה, שחרור מוחלט מהכלא ומעבדות. למרות ההיגיון שבבקשה, יוסף נענש בשנתיים נוספות במאסר משום שתלה את ביטחונו בהשתדלות אנושית במקום לבטוח לחלוטין בה'.