שלטונו של המלך יהושפט מתאפיין בהתעצמות רבה, שבאה לידי ביטוי בתנופת בנייה ופיתוח אסטרטגי ברחבי ממלכתו.
המלך היה הֹלֵךְ וְגָדֵל עַד־לְמָעְלָה, כלומר התרומם לדרגה הגבוהה ביותר [מצודת דוד]. בחירת המילה וְגָדֵל אינה מקרית. הכתוב משתמש בפועל המבטא תהליך של צמיחה, ונמנע מלהשתמש בתואר המוחלט "גדול". הסיבה לכך היא הסמיכות לביטוי עַד־לְמָעְלָה; מאחר שאין זה ראוי לתאר אדם בשר ודם כ"גדול" כאשר ההתייחסות היא כלפי מעלה, אל ה', הכתוב בוחר בלשון של צמיחה והתפתחות [רש"י].
מתוך עוצמתו זו, המלך ניגש למפעלי בנייה נרחבים. הוא בונה בִּירָנִיּוֹת, מילה הנגזרת מהשורש "בירה" עם תוספת אותיות נו"ן ויו"ד כסיומת דקדוקית [רד"ק]. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר במגדלים גדולים וחזקים או בערי מבצר קטנות [רש"י, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ], אם כי יש המפרשים מילה זו כארמונות [מצודת ציון].
בנוסף, יהושפט בונה וְעָרֵי מִסְכְּנוֹת, שהן ערי אוצר ומחסנים המיועדים לאגירת תבואה, דגן ויין [רש"י, מצודת ציון, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
מהלך זה של בניית המבצרים וערי האוצר ברחבי יהודה משקף תפיסה ביטחונית של מלך חזק במיוחד. בניגוד למלך חלש, אשר נוטה לבנות את מחסניו בסמוך לעיר הבירה שלו ומציב את צבאו בערי הגבול כדי להגן עליהן, יהושפט פעל הפוך. הוא בנה את התשתיות וערי המסכנות במרחבי יהודה, ואילו את אנשי צבאו העמיד בירושלים [מלבי"ם].