תמיכתו המוחלטת של ה' במלך יהושפט מוצגת כתוצאה ישירה של דרכו הרוחנית הבלתי מתפשרת. צדקותו נמדדת לא רק במעשיו, אלא בטוהר כוונותיו ובעמידתו האיתנה מול הנורמות הפסולות של תקופתו. עצם ההליכה בדרך הטובה היא שפתחה את הפתח לסיוע האלוהי, שכן כאשר אדם מתחיל לטהר את עצמו וללכת בדרך נכונה, הוא זוכה מיד לעזרת ה' [חומת אנך].
הציון כי יהושפט הלך בְּדַרְכֵי דָּוִיד אָבִיו הָרִאשֹׁנִים זוכה למספר התייחסויות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בתקופה המוקדמת והטהורה בחייו של דוד המלך, בטרם נכשל בחטא בת שבע ובספירת העם. מנגד, יש המפרשים את המילה הָרִאשֹׁנִים כהשוואה לשאר מלכי יהודה שקדמו ליהושפט, דוגמת שלמה, רחבעם ואסא. מלכים אלו החלו את דרכם בטוב, אך נכשלו לעת זקנתם, ואילו יהושפט שמר על לב שלם לאורך כל הדרך, כפי שהיה דוד [רש"י, רד"ק]. גישה נוספת מסבירה כי צדקות היא לרוב יחסית לדור; בתקופה שבה עבודה זרה הייתה נפוצה, כל מי שנמנע ממנה נחשב לצדיק. אולם יהושפט לא הסתפק בצדקות יחסית, אלא הגיע לרמה הרוחנית המקורית והראשונית של דוד המלך ממש [מלבי"ם].
המשך הדברים מתאר כי יהושפט וְלֹא דָרַשׁ, כלומר לא פנה [ביאור שטיינזלץ], לַבְּעָלִים. הימנעות זו בולטת במיוחד על רקע תקופתו, שבה ממלכת ישראל השכנה, תחת שלטון אחאב, הייתה שטופה בעבודת הבעל [רש"י]. הוא לא ניסה לחקור את העבודה הזרה, לא פסח על שתי הסעיפים בניסיון לשלב בין האמונות, אלא דחה אותה לחלוטין מלכתחילה [מלבי"ם]. יתרה מזאת, עצם ההדגשה על כך שלא דרש לבעלים, למרות שכבר נאמר שהלך בדרכי ה', מלמדת על רמה רוחנית גבוהה: יהושפט לא רק נמנע מאיסורים באופן סביל, אלא כיוון במודע ובאופן פעיל לקיים את מצוות הלא תעשה של התרחקות מעבודה זרה, ובכך הפך גם את ההימנעות עצמה לעבודת ה' אקטיבית [חומת אנך].