בשנת שלוש למלכותו, יוזם המלך יהושפט מסע חינוכי רחב היקף ומגייס את בכירי ממשלו כדי להנחיל את ידיעת התורה ברחבי הממלכה. הכתוב מציין כי המלך שָׁלַח לְשָׂרָיו, כאשר האות למ"ד משמשת כאן במקום המילה "את", כלומר הוא שלח את שריו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
השר הראשון הנזכר ברשימה הוא לְבֶן־חַיִל. הפרשנים מסכימים כי אין מדובר כאן בתואר כללי לשר גיבור או איש צבא, אלא בשמו הפרטי של השר. הוכחה לשונית לכך ניתן למצוא בהופעת ו' החיבור מיד בשם הבא אחריו, וּלְעֹבַדְיָה, המעידה כי מדובר ברצף של שמות פרטיים ספציפיים ולא בתיאור כללי [רש"י].
מטרת שליחותם של השרים הייתה לְלַמֵּד בְּעָרֵי יְהוּדָה. התוכן שאותו נדרשו להפיץ לא היה חוקי מדינה או מצוות שכליות בלבד, אלא תורת ה' והוראתה לכלל העם, מקטן ועד גדול, בכל עיר ועיר [רש"י, מלבי"ם]. עם זאת, תפקיד ההוראה עצמו היה מסור באופן מסורתי לכוהנים וללויים שהתלוו למסע. תפקידם הייחודי של שרי המלך היה להשתמש בסמכותם השלטונית כדי להכריח ולעודד את העם ללמוד מפי אנשי הרוח [מצודת דוד]. שילוב כוחות זה הפך את לימוד התורה למפעל ציבורי ורשמי המונהג מטעם המלכות [ביאור שטיינזלץ].