יהושפט מבסס את שליטתו הביטחונית והמנהלית ברחבי הממלכה, תוך שמירה על אזורי הפנים ועל השטחים שנוספו למדינה. קיימת אבחנה ברורה בין שני סוגי היערכות שנקט המלך: מחד גיסא, בתוך ערי יהודה הבצורות הוא הציב חיל, כלומר כוח צבאי ממשי שנועד לשמור על הערים המבוצרות ולחזק אותן. מאידך גיסא, בשאר חלקי ארץ יהודה וכן בערי אפרים, הוא הסתפק בהצבת נציבים [מלבי"ם]. את המונח נציבים מסבירים הפרשנים כפקידים ממונים [מצודת ציון], או כשרים ומפקדים של יחידות משמר [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
באשר לאותן ערי אפרים אשר לכד אסא אביו, מדובר ביישובי גבול [ביאור שטיינזלץ]. ערים אלו נכבשו על ידי אסא מידי בעשא מלך ישראל עוד לפני דברי התוכחה של חנני הרואה. המטרה בהצבת השרים באותן ערים כבושות הייתה כפולה: להגן ולשמור עליהן מבחינה ביטחונית, ובמקביל להנהיג מבחינה אזרחית את העם שהתגורר בהן [רלב"ג].