התנשאות הלב נתפסת לרוב כמידה שלילית של גאווה, אך כאן היא מקבלת משמעות חיובית וטהורה. המילים וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ מתארות אדם שרצונו מתעלה והוא פועל מתוך השראה, עוז ואומץ רב בעבודת הבורא [רש"י, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מדגישים כי למרות עושרו, כבודו והצלחתו הרבה, הוא לא התגאה בהישגיו החומריים כלל, שכן כל אלו לא נחשבו בעיניו למאומה לעומת ההליכה בדרכי ה' [מצודת דוד, מלבי"ם]. התעלות זו לא הייתה מצב סטטי, אלא תהליך מתמשך שבו השתדל לקנות שלמות יום אחר יום, לעלות בהתמדה ממדרגה למדרגה ולהוסיף קדושה [חומת אנך].
המשך הפסוק, במילים וְעוֹד הֵסִיר, חושף נדבך נוסף בפועלו. הוא לא הסתפק בכך שהוא עצמו הלך בדרכים ישרות, אלא הוסיף על מעשי אביו ודאג להשפיע ולהכריח גם את סביבתו ללכת בדרך זו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מאחר שעבודת האלילים וההקרבה בבמות פרטיות נטו לצוץ ולעלות מחדש מפעם לפעם, התעורר צורך מתמיד להמשיך ולבער את השרידים הללו מיהודה, כדי להבטיח שהעם כולו יחזיק בתורת ה' [רלב"ג, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].