הצבת ארון הברית בקודש הקודשים לוותה בסידור ייחודי של מוטות הנשיאה שלו, שיצר חותם פיזי קבוע במבנה המקדש.
הפעולה וַיַּאֲרִיכוּ הַבַּדִּים מתארת את משיכת מוטות הארון והארכתם קדימה, לכיוון מזרח אל עבר פתח הדביר. הפרשנים מתחבטים בשאלה כיצד הגיעו המוטות עד לפתח, לאור מידותיו של קודש הקודשים. גישה אחת מציעה כי לכבוד המקדש ייצרו מוטות חדשים וארוכים יותר [רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאלו היו המוטות המקוריים. בעוד שבעבר הם היו ממורכזים כדי לאפשר לארבעה אנשים לשאת את הארון מלפנים ומאחור, כעת, משפסק הצורך בנשיאתו, נמשכו המוטות במלואם אל החזית. כדי שהמוטות יגיעו עד לפתח, הארון לא הוצב צמוד לקיר המערבי, אלא קרוב יותר לאמצע החדר, תחת כנפי הכרובים. מטרת משיכת המוטות הייתה לסמן לכוהן הגדול ביום הכיפורים את המקום המדויק להקטרת הקטורת, כדי שלא יפנה לכאן ולכאן [רד"ק].
בעקבות משיכה זו, וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים. המוטות דחקו ובלטו מבעד לפרוכת שנפרסה על הפתח, כך שנוכחותם הייתה ניכרת בבירור מבחוץ. חז"ל אף דימו את הבליטה הזו למראה של שני שדיים [רד"ק]. עם זאת, וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה, משום שהם לא קרעו את הפרוכת ולא יצאו מחוץ לכותל הדביר, אלא נותרו מכוסים [מצודת דוד, שטיינזלץ]. למצב זה הייתה השלכה אדריכלית: מכיוון שהמוטות בלטו החוצה באופן תמידי, לא ניתן היה לסגור את דלתות הדביר, ועל כן התעורר הצורך בפרוכת שתשמש כמסך מבדיל [רד"ק].
המילים וַיְהִי שָׁם מלמדות כי הארון ומוטותיו נותרו באותו מצב והנחה לתמיד [שטיינזלץ]. המוטות לא הוסרו ממקומם וגם לא נדחפו חזרה לאחור [רד"ק]. המונח עַד הַיּוֹם הַזֶּה מציין כי סידור זה נשמר לדורות, עד לגניזתו של ארון הברית בימי המלך יאשיהו [מצודת דוד].