מעמד מוזיקלי אדיר ממדים מתרחש בבית המקדש, ומשלב שירה קולית ונגינה כלית. סצנה זו לוכדת רגע של הרמוניה מושלמת, חזותית וצלילית, שבו הלוויים והכוהנים מאחדים כוחות למופע מסונכרן של הודאה לה'.
המילה לְכֻלָּם מלמדת כי כלל הלוויים המשוררים התייצבו יחד, נציגים מכל עשרים וארבע משמרות הכהונה [מלבי"ם]. הכתוב מפרט כי אלו כללו את ראשי המשוררים המפורסמים – לְאָסָף לְהֵימָן לִידֻתוּן [רלב"ג], יחד עם בניהם ואחיהם. כולם עמדו כשהם מְלֻבָּשִׁים בּוּץ, כלומר עוטים בגדי פשתן [ביאור שטיינזלץ], ואוחזים בידיהם כלי נגינה מגוונים.
המשוררים מתוארים כמי שעֹמְדִים מִזְרָח לַמִּזְבֵּחַ, שכן דוכן הלוויים היה ממוקם בצד המזרחי [מלבי"ם]. למיקום זה ישנה משמעות סמלית: הדברים המקודשים והנכבדים יותר בבית המקדש הוצבו בצד המערבי, בעוד שהנכבדים פחות מוקמו במזרח [רלב"ג].
אל הלוויים הצטרפו מאה ועשרים כוהנים. מספר זה אינו מקרי, אלא מהווה את הכמות המקסימלית המותרת של כוהנים התוקעים בחצוצרות [מלבי"ם]. הכוהנים היו מַחְצְרִים בַּחֲצֹצְרוֹת, כלומר מריעים בהן. הכפילות הלשונית של "מחצרים בחצוצרות" משמשת כתוספת ביאור והדגשה, תופעה המצויה רבות במקרא [מצודת דוד]. כלי זה לא נועד להפקת מנגינה מובהקת, אלא בעיקר ליצירת קולות תרועה שהשתלבו בלחן הכללי [ביאור שטיינזלץ].
מבחינה טקסטואלית, המילה מַחְצְרִים המופיעה בפסוק מעוררת דיון מסוים לגבי אופן כתיבתה: בספרים מדויקים היא נכתבת עם שתי אותיות רי"ש (מחצררים), אך רק הראשונה נקראת. מנגד, ישנן גרסאות שבהן המילה נכתבת עם כפילות של האות צד"י (מחצצרים), וזוהי גם דעתו של הרד"ק [מנחת שי].
מעבר לפאר החזותי, הביצוע המוזיקלי התאפיין בתיאום מוחלט. המשוררים בפה והמנגנים בכלים פעלו בהסכמה מלאה; כאשר קבוצה אחת הרימה את קולה, השנייה עשתה זאת במקביל, כדי להודות ולהלל לה' בהרמוניה שלמה [רלב"ג].