עם סיום בניית המקדש, עולה השאלה מה נעשה באוצרות הרבים שהקדיש דוד המלך לצורך הבניין. הפרשנים מציגים שתי גישות עיקריות להבנת פעולתו של שלמה.
על פי הפשט, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששלמה השתמש בחומרי הגלם של אביו, ואת מה שנותר לאחר השלמת המלאכה הוא הביא אל אוצרות המקדש [רד"ק, רש"י, מלבי"ם].
מנגד, מסורת חז"ל ופרשנים נוספים סבורים כי שלמה בנה את המקדש וכליו אך ורק מכספו שלו, ולא השתמש כלל באוצרות הכסף והזהב שהקדיש אביו [מצודת דוד, מלבי"ם]. גישה זו מוסברת בכמה אופנים: ראשית, שלמה התעשר כל כך עד שלא היה לו צורך להשתמש בכספי אביו [חומת אנך]. שנית, שלמה צפה שהמקדש עתיד להיחרב, והוא נמנע מלהשתמש בשלל שגזל דוד ממקדשי האומות, כדי שהגויים לא יאמרו שה' החריב את הבית כנקמה על כך שנבנה מרכושם [רש"י, חומת אנך]. טעם נוסף ומוסרי הוא שבימי דוד היה רעב כבד שנמשך שלוש שנים, והיה עליו להשתמש באוצרות אלו כדי להחיות את עניי ישראל במקום לשמור אותם למקדש. משום שדוד נמנע מכך, כספים אלו לא היו ראויים לשמש לבניין הבית [רש"י, חומת אנך].
עם זאת, למרות ששלמה לא השתמש בכסף ובזהב של דוד, הוא כן השתמש בנחושת שהכין אביו ליצירת כלי המקדש. מתכת זו אינה מוזכרת בפסוק שלנו, משום שהנחושת נחשבת לחומר זול, והיא אינה מכובדת וראויה מספיק כדי להישמר בתוך אוצרות בית ה' [רש"י, מצודת דוד].
מבחינה לשונית, המילה ואת בצירוף ואת הכסף משמשת כהסבר ופירוט. כלומר, האות וי"ו מיותרת, ומשמעות הכתוב היא שקודשי דוד הם למעשה הכסף והזהב [מצודת דוד]. הפועל נתן מתפרש כאן כהנחה ואחסון, שכן שלמה הביא את האוצרות והניח אותם בתוך החדרים המיועדים לכך בבית ה' [מצודת דוד, רש"י].