הכנסת ארון הברית אל קודש הקודשים במקדש שלמה מביאה את הארון אל מקום מנוחתו הקבוע. במעמד זה, הארון ממוקם תחת כנפיהם הפרושות של הכרובים הגדולים, אשר יוצרים חופה מעליו ומעל כליו.
הפרשנים מסכימים כי בַּדָּיו הם מוטות הנשיאה של הארון, וכי משמעות המילה וַיְכַסּוּ היא סוככו בכנפיהם.
הכרובים המוזכרים כאן אינם הכרובים המקוריים שעשה משה, אשר היו אחוזים במכסה הארון עצמו ונשארו עליו, אלא כרובים חדשים שעשה שלמה אשר עמדו על רגליהם על קרקעית קודש הקודשים [רש"י]. כרובים אלו תוכננו ונבנו מראש כך שכנפיהם ייפרשו בדיוק על המקום המיועד לארון. לכן, מיד עם הכנסת הארון למקומו, הם סוככו עליו באופן טבעי [מצודת דוד].
הכתוב מציין שהכרובים סוככו עַל־הָאָרוֹן וְעַל־בַּדָּיו מִלְמָעְלָה. סידור זה התאפשר משום שמוטות הנשיאה נמשכו החוצה לכיוון מזרח, כך שהארון יכול היה לעמוד ממש תחת הכרובים ללא כל הפרעה מצד המוטות. עם זאת, כנפי הכרובים לא כיסו את המוטות לכל אורכם עד למזרח, אלא רק את החלק הקרוב לארון [רש"י].
באשר למיקומם המדויק של הארון ומוטותיו תחת הכרובים, קיימות מסורות שונות. מסורת אחת מסבירה שהכוהנים ניסו להכניס את הארון פנימה, אך לא הספיקו להגיע עד לכותל המערבי משום שענן השכינה מילא את בית ה', ולכן המוטות נותרו בולטים. מנגד, מסורת אחרת גורסת כי האומנים האריכו את המוטות במכוון כך שייגעו בשני כותלי החדר, מקיר לקיר, אם כי גישה זו מעוררת קושי פרשני באשר לאופן שבו יכלו הכרובים לפרוש כנפיים ולכסות את הארון בתצורה מרוחקת כזו [רש"י].