דברי הימים ב, פרק ה׳, פסוק ט׳

יצא לכם פעם לעזור לסדר חדר ולהחליט איפה בדיוק להניח רהיט חשוב כך שיישאר שם תמיד? כששלמה המלך הכניס את ארון הברית אל קודש הקודשים במקדש, היה צריך לסדר אותו בצורה מיוחדת מאוד. עד אז, כשהיו צריכים לשאת את הארון ממקום למקום, המוטות שלו היו מונחים בדיוק באמצע כדי שאנשים יוכלו להחזיק אותם מקדימה ומאחורה. אבל עכשיו, כשהארון הגיע למקומו הקבוע ופסקו המסעות, משכו את המוטות קדימה לכיוון הפתח. הפעולה הזו נקראת וַיַּאֲרִיכוּ הַבַּדִּים. הארון עצמו לא עמד צמוד לקיר, אלא קרוב יותר לאמצע החדר, מתחת לכנפי הכרובים. ולמה עשו זאת? כדי שהמוטות יסמנו לכוהן הגדול ביום הכיפורים את המקום המדויק שבו עליו להקטיר את הקטורת, בלי שיתבלבל ויפנה לצדדים. בגלל שמשכו את המוטות כל כך קדימה, הקצוות שלהם דחפו את הפרוכת, שהיא המסך הגדול שהיה על הפתח. הבליטה הזו הייתה ברורה מאוד למי שעמד בחוץ, וזה מה שנקרא וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים. בגלל שהמוטות בלטו כל הזמן, אי אפשר היה לסגור את דלתות החדר, ולכן היו חייבים את הפרוכת שתפריד בין החדרים. אבל למרות שהם בלטו, המוטות לא קרעו את הפרוכת ולא יצאו ממש החוצה, אלא נשארו מכוסים, כמו שכתוב וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה. המילים וַיְהִי שָׁם מלמדות שהארון והמוטות נשארו בדיוק במצב הזה לתמיד. לא הוציאו אותם ולא דחפו אותם חזרה. הסידור הזה נשמר לדורות, וזה מה שמתכוונות המילים עַד הַיּוֹם הַזֶּה, עד שגנזו והסתירו את ארון הברית שנים רבות אחר כך, בימי המלך יאשיהו.