התגשמותה האידיאלית של המלוכה דורשת שילוב בין שני תפקידים שונים: הנהגת העם בשדה הקרב, וניהול ענייני הפנים באמצעות מערכת משפט צודקת. דוד המלך הצליח להגיע לשלמות בשני התחומים הללו, ובכך הגשים את משאלתם המקורית של העם שביקשו מלך שישפוט אותם וגם יילחם את מלחמותיהם [מלבי"ם, אברבנאל].
המילים וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל מלמדות כי לאחר הניצחונות במלחמות ותום שלטון בית שאול, איש לא פקפק עוד במלכותו [רד"ק]. הדגש על כלל ישראל בא ללמד ששלטונו התרחב מעבר לשבט יהודה אל האומה כולה [ביאור שטיינזלץ], ובעקבות זאת הוא הקפיד לדון את כולם בשווה, מבלי לשאת פנים או להעדיף את בני שבטו במשפט או בחלוקת כספי סיוע [אלשיך].
באשר לביטוי עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מִשְׁפָּט מתייחס להכרעת הדין על פי האמת בסכסוכים שבין אדם לחברו, ואילו וּצְדָקָה מתייחסת לחסד ולתמיכה כלכלית שהעניק המלך מכיסו הפרטי לאנשים שהיו זקוקים לכך. יש המציינים כי מידת הצדקה מעידה על שלמות מידותיו של המלך יותר ממידת המשפט, שכן המשפט הוא חובה חוקית בעוד שהצדקה נובעת מנדיבות הלב והרצון להיטיב [רלב"ג].
לצד ההפרדה בין המושגים, מובאת גישה המציגה שילוב מעשי ביניהם: כאשר דוד היה דן דין אמת ומחייב אדם עני לשלם, הוא היה מוציא את פסק הדין אל הפועל ובכך עושה משפט, אך מיד לאחר מכן היה משלם את החוב מכיסו שלו עבור העני, ובכך עושה עמו צדקה [אלשיך, חומת אנך].
כדי להבין כיצד התאפשר לדוד להתמסר באופן מלא לניהול הפנים ולעשיית צדק, הפרשנים קושרים את הפסוק הזה להמשך הכתוב. דוד יכול היה לפנות את לבו לשפוט בצדק משום ששר צבאו, יואב, ניהל את מלחמות החוץ והטיל את אימתו מבית כדי לאכוף את פסקי הדין. מנגד, זכות המשפט והצדקה של דוד היא שהביאה להצלחתו הצבאית של יואב [רש"י, אלשיך]. בנוסף, מזכירו של המלך, יהושפט, סייע במלאכת הצדקה בכך שאסף מידע מכל רחבי הממלכה והזכיר למלך מי הם העניים הראויים לעזרה, כדי שאיש לא יישכח [אלשיך].