ניצחונו הצבאי של דוד על ארם צובה מלווה בצעד חריג של ויתור על שלל מלחמה עצום, מתוך אמונה וציות לציווי התורה. המילה וַיִּלְכֹּד מלמדת שדוד לא הרג את חיילי האויב במהלך הקרב, אלא תפס אותם בחיים, אסר אותם בכבלים ולקח מהם פדיון נפש עבור שחרורם [רד"ק, אברבנאל].
הפרשנים מתמודדים עם הבדל בולט במספרים בין תיאור השלל כאן לבין התיאור המקביל בספר דברי הימים. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שכאן נמנו רק השרים והמפקדים הבכירים שהיו במחנה, שמספרם עמד על אלף ושבע מאות פָּרָשִׁים (רוכבי סוסים רגילים), בעוד שבספר דברי הימים מפורט המניין הכולל של כלל הרוכבים, מפקדים ופקודיהם יחד, שעמד על שבעת אלפים, וכן נוסף שם מניין הרכבים שלא הוזכר כאן [רד"ק, אברבנאל]. מנגד, יש המציעים כי ההבדל נובע משיטות ספירה שונות: כל מרכבה כללה עשרה סוסים ופרש אחד הממונה עליהם, וכאן מחושבים הסוסים יחד עם הפרשים, ואילו בדברי הימים נספר כל סוס בפני עצמו [מלבי"ם].
לאחר לכידת השלל, מתואר כי וַיְעַקֵּר דוד את הרכבים. משמעות פעולה זו היא חיתוך, השמדה וניסור פרסות הסוסים מהברך ולמטה, כך שלא יוכלו לזוז ממקומם או לשמש עוד למלחמה [מצודת ציון, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי דוד עשה זאת כדי לקיים את ציווי התורה האוסר על מלך ישראל להרבות סוסים. פעולה זו מבטאת את ביטחונו המוחלט של דוד בה', מתוך הבנה כי כוח צבאי המבוסס על סוסים הוא שקר לתשועה [אברבנאל]. הסיבה שדוד בחר לעקר את הסוסים ולא להרוג אותם לחלוטין היא איסור "בל תשחית" – התורה אוסרת על השחתה חסרת תכלית של בעלי חיים שניבראו, אך התירה את עיקור סוסי האויב כדי לנטרל את הסכנה שישובו להילחם בישראל [רד"ק].
לבסוף, הכתוב מציין כי דוד וַיּוֹתֵר (השאיר) מכל השלל העצום רק מֵאָה רָכֶב [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מבארים כי כל רכב מורכב מארבעה סוסים, כך שדוד הותיר לעצמו ארבע מאות סוסים [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, אברבנאל]. השארת סוסים אלו אינה עוברת על איסור התורה, שכן דוד השאיר רק את הכמות המדויקת הנדרשת לצרכיו האישיים ולשירותו כמלך. התורה אסרה רק על החזקת סוסים בטלים ללא צורך, מחשש שהדבר יוביל לקשרים מסחריים שיחזירו את העם למצרים, אך התירה למלך להחזיק סוסים הנחוצים למרכבתו [רש"י, רד"ק, אברבנאל].