שמואל ב, פרק ח׳, פסוק ד׳

האם קרה לכם שהגעתם להישג גדול מאוד, אבל בחרתם לעצור ולא לקחת את כל מה שיכולתם, רק בגלל שרציתם לשמור על כלל חשוב? זה בדיוק מה שקרה לדוד המלך אחרי שניצח במלחמה. התורה מספרת שדוד וַיִּלְכֹּד את חיילי האויב. המילה הזו מלמדת אותנו שדוד לא פגע בהם במהלך הקרב, אלא תפס אותם בחיים, קשר אותם וביקש תשלום כדי לשחרר אותם. בין השבויים היו המון רוכבי סוסים, וכאן נספרו רק השרים והמפקדים הבכירים של צבא האויב. יחד עם החיילים, דוד תפס גם המון סוסי מלחמה ומרכבות, אבל במקום לקחת את כל הצבא החזק הזה לעצמו, דוד וַיְעַקֵּר את הרכבים. כלומר, הוא פגע בפרסות של הסוסים כך שהם לא יוכלו לרוץ או לשמש יותר למלחמה נגד ישראל. דוד עשה זאת כדי לקיים את ציווי התורה שאוסר על מלך ישראל לאסוף יותר מדי סוסים, והוא רצה להראות שהוא סומך רק על ה' שיעזור לו, ולא על כוח צבאי. דוד בחר רק למנוע מהסוסים להילחם ולא להרוג אותם לגמרי, כדי לשמור על הכלל שאומר שאסור לפגוע בבעלי חיים סתם כך ללא סיבה. בסוף, דוד וַיּוֹתֵר מכל השלל העצום רק מֵאָה רָכֶב. הוא השאיר לעצמו רק מאה מרכבות, שכללו ארבע מאות סוסים. הכמות הזו מותרת, כי התורה מסכימה שמלך יחזיק בדיוק את מספר הסוסים שהוא צריך עבור העבודה והנסיעות שלו, ודוד שמר בדיוק על הכלל הזה.