ניצחונו של דוד על מואב מלווה באקט ענישה חריג וקשה, שבו השבויים נמדדים על הקרקע כדי לחרוץ את גורלם. פעולה זו משלבת בתוכה חשבון נפש אישי והיסטורי, לצד אסטרטגיה צבאית ופוליטית מחושבת.
הכתוב מפרט את אופן הענישה: וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה. דוד ציווה על השבויים המואבים, ובפרט על אנשי הצבא [ביאור שטיינזלץ], לשכב על הארץ זה אחר זה, ומדד אותם באמצעות חוט מדידה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. פעולה זו נעשתה כדרך של ביזיון והשפלה [רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל], ויש שפירשו שהמדידה נעשתה כמעין הטלת גורל [רד"ק]. התוצאה הייתה שדוד גזר שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית, כלומר הרג שני שלישים מהם, והותיר בחיים שליש אחד בלבד, במידה של חבל שלם, כפי שנאמר וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת [מצודת ציון, אברבנאל].
באשר למניע שעמד מאחורי הריגה המונית זו, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים נשענת על מסורת חז"ל, ולפיה מדובר בנקמה אישית של דוד. כאשר דוד ברח מפני שאול, הוא הפקיד את אביו, אמו ואחיו למשמרת אצל מלך מואב, אך המואבים בגדו בו והרגו את כולם, מלבד אח אחד שהצליח לברוח וניצל על ידי נחש העמוני. על מעשה בוגדני זה בא דוד להיפרע מהם כעת.
לעומת גישה זו, על פי הפשט, מדובר במהלך אסטרטגי שנועד לשבור את כוחה הצבאי של מואב ולייסר את האומות השכנות כדי להרתיען מלהילחם שוב בישראל [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. דוד בחר להמית דווקא שני שלישים מהשבויים משום שהיו רבים כל כך, והשארת כולם בחיים היוותה סכנה להתקשרות משותפת ולמרד. מאידך, הוא לא השמיד אותם לחלוטין משום שחפץ להשתמש בנותרים כעבדים [אברבנאל], ולכן גם לא הקפיד להשאיר בחיים דווקא את הגיבורים, שכן ייעודם כעת היה עבדות ופריעת מס גרידא [מלבי"ם].
בסופו של המהלך, וַתְּהִי מוֹאָב, כלומר עדת המואבים [רד"ק], נכנעה לחלוטין וקיבלה את מרותו של דוד [ביאור שטיינזלץ]. הם הפכו לַעֲבָדִים נֹשְׂאֵי מִנְחָה, ביטוי המלמד כי הם השתעבדו והחלו להעלות לדוד מס קבוע שנה בשנה [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם].