ההכנות המעשיות לבניית בית המקדש מתחילות בארגון כוח האדם שיישא בעול העבודה הפיזית הקשה. דוד המלך בוחר להטיל את המלאכה על אוכלוסייה ספציפית, מתוך מגמה ברורה שלא להעביד את בני ישראל בעבודת פרך, מסורת שאותה המשיך מאוחר יותר גם בנו שלמה (רש"י).
הפרשנים נחלקים בשאלת זהותם של אותם אנשים שדוד אסף. בעוד שרש"י מסביר כי הַגֵּרִים הם אנשים שהתגיירו, וביאור שטיינזלץ מפרש שאלו זרים שחיו בארץ, גישה אחרת מזהה אותם באופן ספציפי עם הגבעונים (מצודת דוד ורלב"ג). הרלב"ג מוסיף רובד היסטורי ומסביר כי שאול המלך ניסה בעבר להשמיד ולגרש את הגבעונים מגבולות ישראל, וכעת דוד משיב אותם ומייעד אותם לעבודות הבנייה של המקדש.
לצורך המלאכה, דוד מעמיד חֹצְבִים – פועלים שתפקידם לכרות אבנים ממקום מחצבתם (מצודת ציון), כאשר המלבי"ם מוסיף שתפקידם כלל גם חציבת ברזל ונחושת. הפועלים נדרשו להכין אַבְנֵי גָזִית, שהן אבנים גזוזות, חתוכות ומסותתות היטב בקו ישר (מצודת ציון וביאור שטיינזלץ), כדי שישמשו לבניית בית ה׳.