דוד המלך, המצביא הגדול שהקים את האימפריה הישראלית, מסביר מדוע נמנעה ממנו הזכות להקים את בית ה'. הנימוק האלוהי מציג את הניגוד המהותי שבין שדה הקרב לבין מקום ההשראה והקדושה, ומעלה שאלות לגבי טיב מעשיו של דוד והסיבות הנסתרות להחלטת ה'.
המניע המרכזי לפסילה הוא חוסר ההתאמה בין שפיכות דמים לבין מהותו של המקדש. בית ה' נועד להיות מקום של שלום, כפרת עוונות ותפילה. לכן, אדם שעסק בהריגה אינו יכול לבנותו, ממש כפי שנאסר להניף ברזל על אבני המזבח משום שהברזל משמש ליצירת כלי נשק ורציחה [מצודת דוד, רד"ק]. בניין הבית דורש עת של מנוחה, והוא חייב להיעשות על ידי איש של שלום [מלבי"ם].
הפרשנים חלוקים באשר לאופי הדם שנשפך. מחד גיסא, מודגש כי דוד אינו מואשם ברציחה [ביאור שטיינזלץ], שכן מלחמותיו היו לעיתים קרובות מלחמות ה', או מאבקים הכרחיים שנועדו לכלות רשעים ולהציל את עצמו ואת עמו [מצודת דוד, רד"ק]. עם זאת, יש המחלקים בין שני סוגי מערכות צבאיות הנזכרות כאן: דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ מתייחס לדם שנשפך ללא צורך מובהק במלחמות רשות שיזם, ואילו וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ מתייחס למלחמות המצווה ההכרחיות שנכפו עליו [מלבי"ם]. המילה לְפָנָי עשויה לרמז שבין ההרוגים היו גם נקיים, דוגמת אוריה החתי, כוהני נוב שדוד היה הסיבה העקיפה למותם, ואולי אף אנשים חסידים מקרב הגויים [רד"ק].
מבחינה מקראית, נימוק זה של שפיכות דמים כסיבה למניעת בניין המקדש אינו מופיע בספר שמואל [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. יש הסבורים כי זוהי נבואה מאוחרת יותר שניתנה טרם לידת שלמה [מלבי"ם], או דברים שאמר לו נתן הנביא ולא נכתבו קודם לכן. אפשרות נוספת היא שדוד כלל לא שמע זאת בנבואה מפורשת, אלא הסיק זאת בעצמו מתוך הבנתו את רצון ה' [רד"ק].
לצד ההסבר הפשוט, קיימות גישות המצביעות על סיבות היסטוריות ורוחניות עמוקות יותר, הקשורות לעתידו של הבית:
גישה אחת מסבירה כי ה' ידע שהמקדש עתיד להיחרב. לוּ דוד היה בונה אותו, אומות העולם היו עלולות לטעון בטעות שהחורבן בא כעונש על כך שדוד הרג בהם נפשות רבות [רלב"ג].
גישה אחרת מוצאת רמז נסתר במילה לֵאמֹר, המצביעה על כוונה פנימית להצלת ישראל. אילו דוד היה בונה את המקדש, הבית היה קיים לעד ולא יכול היה להיחרב. במקרה כזה, אם ישראל היו חוטאים, ה' היה נאלץ לכלות חלילה את העם עצמו. מכיוון שדוד שפך את דמם של שונאי ה' – מעשה הנחשב כהקרבת קורבנות – זכו ישראל שה' ישפוך את חמתו רק על ה"עצים והאבנים" של המקדש, וכך האומה עצמה ניצלה מכיליון [חומת אנך].