יצא לכם פעם לגלות שהשקט יכול להיות חזק ומשמעותי יותר מכל רעש בעולם? ברגע המיוחד הזה, אליהו הנביא שומע קול שקט ונמוך, ומבין שדווקא מתוך הדממה הזו ה' מתגלה אליו. מרוב יראה וכבוד, אליהו מבין שהוא אינו יכול להביט באור הכבוד של ה', ממש כפי שקרה למשה רבינו ליד הסנה הבוער. לכן, וַיָּלֶט כלומר, הוא עוטף ומסתיר את פניו, בעזרת בְּאַדַּרְתּוֹ המעיל הגדול והמיוחד ששימש כלבוש של הנביאים.
לאחר מכן, אליהו יוצא ועומד בפתח המערה שבהר. ה' לא הביא אותו עד להר חורב במקרה. המחזה המופלא הזה נועד להיות שכר על המעשים הטובים והאמיצים שעשה אליהו בהר הכרמל, כשהגן על כבוד ה' ועזר לעם ישראל לחזור לדרך הטובה.
מתוך אותו שקט עמוק, ה' פונה אל אליהו ושואל אותו בפעם השנייה: מַה־לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. לשאלה הזו יש מטרה חינוכית חשובה מאוד. ה' הראה לאליהו קודם לכן שהוא לא נמצא ברוח החזקה, לא ברעש האדמה ולא באש, אלא רק בדממה הדקה. המסר של ה' הוא שהוא אינו רוצה שהנביאים יכעסו על העם או יענישו אותם מתוך זעם, אלא הוא רוצה שינהגו בהם בחסד. ה' שואל את אליהו את השאלה הזו כדי לבדוק האם הוא הבין את השיעור. ה' בוחן האם אליהו עדיין כועס ומבקש להעניש, או שהוא מוכן כעת לחזור לתפקידו ולהנהיג את העם בסבלנות, בשקט ובלי כעס.