רגע השיא של ההתגלות האלוהית מגיע כאשר הנביא מזהה את נוכחות ה' מתוך השקט, דבר המוביל לתגובה של יראה ולבחינה מחודשת של דרכו הנבואית. הפרשנים מסכימים כי כאשר אליהו שומע את קול הדממה הדקה, קול נמוך ושקט, הוא מבין שזהו הרגע שבו כבוד ה' עובר ומתגלה אליו.
בעקבות הבנה זו, וַיָּלֶט – כלומר, הוא כרך, כיסה והסתיר את פניו, באמצעות בְּאַדַּרְתּוֹ – מעיל גדול וחשוב שהיה לבוש ייחודי לנביאים [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הוא מכסה את פניו מתוך יראה, כדי שלא להביט באש הכבוד האלוהי, פעולה המזכירה את משה רבינו שהסתיר את פניו בסנה [מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק]. לאחר מכן הוא יוצא ועומד בפתח המערה שבהר, כפי שנצטווה קודם לכן, כדי לעמוד לפני ה'.
עצם הבאתו של אליהו עד להר חורב כדי לחזות במחזה הכבוד המופלא הזה, לא הייתה מקרית. מהלך זה נועד לשמש כגמול ושכר על מעשיו הטובים בהר הכרמל, שם קידש את שם ה', הרג את נביאי הבעל והחזיר את ישראל למוטב עד שזעקו "ה' הוא האלהים" [רד"ק].
מתוך אותו קול דממה דקה, פונה אליו ה' בשאלה: מַה־לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. שאלה זו נשאלת בפעם השנייה, ויש לה מטרה חינוכית עמוקה. החיזיון שקדם לה, שבו ה' לא התגלה ברוח, ברעש או באש, אלא בקול דממה דקה, נועד ללמד שאין רצון ה' שהנביאים יענישו את העם מתוך קנאות וזעם, אלא הוא חפץ בחסד [מלבי"ם, מצודת דוד]. לאור זאת, ה' שואל אותו שוב כדי לבחון האם בעקבות ההתגלות השתנתה תפיסת המציאות שלו; האם הוא עדיין עומד שם ומבקש נקמה, או שהוא מוכן לשוב לשליחותו, להוכיח ולהנהיג את העם בסבלנות, ללא קנאה ורעש [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].