בריחתו הפיזית של אליהו אל תוך השממה משקפת משבר פנימי עמוק ורצון להתנתק מן העולם החומרי. וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם, אליהו בחר להתרחק דרומה מבאר שבע אל עומק המדבר השומם, הרחק ממקום יישוב, מתוך חשש ששליחיה של איזבל ימצאו ויהרגו אותו אפילו בגבולות ממלכת יהודה [רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המסבירים כי יציאתו למדבר נבעה מחיפוש אחר מקום התבודדות מוחלט עם ה', והמילה וַיָּבֹא מעידה כי הוא אכן הגיע אל מחוז חפצו הרוחני [מלבי"ם].
כאשר הגיע, וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד כדי לחסות ולנוח בצלו [מצודת דוד, אלשיך]. הרֹתֶם מזוהה כשיח מדברי נמוך, כדוגמת ערער קוצני, אשר גובהו אינו רב והצל שהוא מספק מועט מאוד [רש"י, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מציינים את ההבדל במסורת הכתיב והקרי של הפסוק, שבו המילה נכתבת בלשון נקבה אך נקראת בלשון זכר [מנחת שי, רד"ק]. בנוסף, טבעו של עץ הרותם, שגחליו נותרות בוערות וחמות זמן רב מאוד, משמש רמז סמלי לאש הקנאות לה' שבערה בתוך אליהו [מצודת ציון, רד"ק, אלשיך].
מתוך רעב כבד, עייפות וייאוש, וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וביקש למות בידי שמים [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. גישה רוחנית עמוקה יותר מפרשת כי לא מדובר בייאוש כלל, אלא בבקשה לתועלת נפשו. אליהו הרגיש שהשלים את ייעודו בעולם, ולכן ביקש להסיר את הלבוש החומרי ולהשיב את נשמתו למקורה האלוהי [מלבי"ם]. לפי פירוש זה, הוא ממש שוחח עם נפשו ופייס אותה שתסכים לעזוב את גופו שהזדכך [אלשיך].
בפנייתו לה', וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי. הפרשנים חלוקים לגבי משמעות המילה רַב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאליהו מבטא סבל ומצוקה, באומרו כי סבל די והותר, כוחותיו תמו, וחייו מלאי הסכנה נדמים לו כארוכים ומייסרים. לעומת זאת, גישה אחרת רואה בכך ביטוי של שלמות, שכן אליהו מצהיר כי פעל ועשה רב בעולם, והשלים את תפקידו [מלבי"ם, רלב"ג].
בסיום דבריו, אליהו מצדיק את בקשתו בטענה כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי. הוא מבין שכשם שאבותיו חיו ומתו, גם הוא אינו צריך לזכות לחיי נצח מלאכיים או לדחות את הקץ [מצודת דוד, רלב"ג, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. יש שמוצאים באמירה זו רמז לכך שאליהו כבר זכה לאריכות ימים מופלגת הרבה יותר מאבותיו, מה שמתקשר למסורת המזהה את אליהו עם פנחס המקראי [רד"ק].