אליהו יוצא למסע ארוך ובודד במדבר לעבר המקום שבו ניתנה התורה, כשהוא ניזון מארוחה פלאית אחת בלבד. טרם אכילתו, אליהו היה חלש מאוד וקרוב למוות מרעב, אך המזון שקיבל העניק לו כוח על־טבעי להמשך דרכו [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים נחלקים בהבנת אופיו של הנס הטמון במילים בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא. גישה אחת מסבירה כי המאכל נשאר במעיו של אליהו ולא התעכל. כוחות העיכול הטבעיים של הגוף הושעו, וכך אותו מזון פיזי המשיך להזין אותו ברציפות במשך תקופה ארוכה [רד"ק, מצודת דוד]. פירוש זה גם מחדד את ההבדל בין נס זה לבין הנס שאירע למשה רבנו, אשר לא אכל ולא שתה כלל, בעוד שאליהו אכל, אך השפעת המזון הוארכה באופן ניסי [רד"ק].
לעומת זאת, יש החולקים על הרעיון שהמזון נותר ללא עיכול, ומסבירים כי המזון עצמו היה אלוהי, מעין "לחם אבירים". בשל מהותו הרוחנית, ההזנה שהפיק ממנו הגוף הייתה עצומה, והכוח שנוצר מאותה ארוחה חרג מכל חוקיות טבעית [אברבנאל]. מעבר לכוח הפיזי, יש המפרשים כי המאכל הרוחני נועד לזכך את גופו של אליהו במהלך המסע, כדי להכין אותו לקראת ההתגלות הגדולה של ה', בדומה להזדככות שעבר משה רבנו [מלבי"ם].
הציון כי המסע ארך אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה מעורר קושי, שכן הדרך מארץ ישראל להר סיני קצרה בהרבה ואורכת לכל היותר כחמישה עשר ימים. כדי ליישב זאת, מוסבר כי פרק הזמן של ארבעים הימים אינו מתייחס רק להליכה הלוך. מכיוון שאליהו היה זקן וחלש, ההליכה להר ארכה כעשרים ימים, שם שהה יום אחד, ולאחר מכן עשה את דרכו חזרה. לפיכך, כוחה של אותה ארוחה ניסית הספיק לו למסע השלם – ההליכה, השהות והחזרה [אברבנאל].
יעדו של המסע הוא עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב, הוא הר חורב המוכר, המקום שבו ניתנה התורה לישראל [רלב"ג, מצודת דוד].