התגלות ה' לאליהו בהר חורב מהווה רגע שיא נבואי, שבו אליהו חווה חיזיון עוצמתי המהדהד את מעמד הר סיני של משה רבנו. עם זאת, דרך איתני הטבע הסוערים, מועבר לאליהו מסר נוקב על מהות ההנהגה האלוהית ועל הדרך הראויה להוכיח את עם ישראל.
ההתגלות נפתחת בציווי צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר. אליהו מצטווה לצאת מן המערה ולהמתין לכבוד השכינה שעתיד לעבור לפניו [מצודת דוד]. פתח המערה היה ממוקם בשיפוע ההר או בפסגתו, כך שאליהו יכול היה לעמוד ממש בפתחה [רד"ק]. הפרשנים עומדים על ההבדל בין התגלות זו לבין ההתגלות למשה; בעוד שמשה נדרש להסתתר בנקרת הצור מכיוון שחווה גילוי שכינה ישיר וללא מחיצות, אליהו מתבקש לצאת החוצה משום שההתגלות אליו מסוננת דרך "מסכים" רוחניים המאפשרים לו לעמוד מולם [אלשיך].
הפסוק ממשיך ומתאר את המעמד: וְהִנֵּה ה' עֹבֵר. כבוד ה' עובר לפני אליהו, בדומה לאופן שבו עבר על פני משה [רד"ק, אלשיך]. אולם, בטרם מתגלית השכינה עצמה, חולפים לפניו כוחות טבע אימתניים המייצגים מחנות של מלאכים [מצודת דוד]. ראשית מופיעה וְרוּחַ גְּדוֹלָה המייצגת מחנה של מלאכי רוח [רש"י]. עוצמתה של הרוח כה עזה עד שהיא מתוארת ככוח מְפָרֵק, כלומר משבר ומרסק [מצודת ציון], הרים וסלעים. יש המפרשים תיאור דרמטי זה כדרך הפלגה [רד"ק].
תוך כדי סערת הרוח, פונה קול נבואי אל אליהו ומבהיר לו: לֹא בָרוּחַ ה' [מצודת דוד, רד"ק]. לאחר שהרוח מתפוגגת [ביאור שטיינזלץ], מופיע רַעַשׁ, המייצג מחנה של מלאכי רעדה [רש"י]. ושוב, הקול הנבואי מכריז: לֹא בָרַעַשׁ ה'.
הפרשנים מציעים שני רבדים מרכזיים להבנת משמעותם של איתני הטבע הללו ומדוע ה' אינו נמצא בהם. ברובד המיסטי, הרוח והרעש מהווים מחיצות או "קליפות" חיצוניות המקיפות את הקודש פנימה, בדומה למראות שראה יחזקאל הנביא. מכיוון שאליהו זיהה שאלו הם רק מסכים חיצוניים שמהם עלולה לצאת רעה, הוא טרם הליט את פניו באדרתו בשלב זה [מלבי"ם, אלשיך].
ברובד המוסרי וההנהגתי, טמון כאן מסר ישיר לאליהו על דרך פעולתו. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שאיתני הטבע ההרסניים מסמלים את מידת הדין והקנאות. ה' מראה לאליהו שאין זה מדרכו להביא רעות והרס בעולם, אלא אם כן יש בהם תכלית טובה. מכיוון שעם ישראל לא היה במצב של קבלת תוכחת קשה, ה' אינו חפץ להענישם בכוחות הרסניים כמו רוח סערה או רעש שהופך ארצות, אלא מעדיף להמתין לשובם בתשובה [רלב"ג].
החיזיון נועד ללמד את אליהו כי שליחי ה' ונביאיו אינם צריכים לפעול מתוך סערה, רעש או אש של קנאות הרסנית, כפי שנהג אליהו עצמו כשעצר את הגשמים והרג את נביאי הבעל. ה' מבקש מנביאיו למשוך את העם בעבותות של אהבה ובדברים רכים, כפי שישתקף בהמשך החיזיון מתוך "קול הדממה הדקה", ולעורר את אליהו לזנוח את מידת הקנאות ולבקש רחמים על ישראל [מלבי"ם, אלשיך].