מתוך תחושת בדידות עמוקה ומסירות מוחלטת, הנביא פורק את אשר על ליבו ומסביר את המניע לבריחתו אל הר חורב. המילים קַנֹּא קִנֵּאתִי מבטאות אהבה יוקדת לה' שאינה מותירה מקום לשום שיקול אחר [ביאור שטיינזלץ], וכן פעולת נקם של ממש למען כבוד ה' [מצודת ציון]. קנאה זו היא שהניעה אותו לעצור את הגשמים ולהרוג את נביאי הבעל שהטעו את העם, אך היא גם זו שבעטיה הוא נאלץ כעת לנוס על חייו ולבוא למקום המקודש כדי להתפלל ולדרוש משפט [רד"ק, מצודת דוד]. לאור תגובת העם, הנביא חש כי קנאתו הגיעה לקצה גבול היכולת, וכי אין ביכולתו להמשיך לשמש כמורה ומוכיח לאומה זו שפנתה עורף [מלבי"ם].
הנביא מפרט את חטאי העם המצדיקים את טענתו ומציין כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ, בין אם מדובר בברית הכללית שנכרתה בהר סיני, ובין אם מדובר בביטול ספציפי של מצוות ברית המילה [רד"ק]. בנוסף, הטענה אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ מתייחסת לבמות יחיד שהוקמו לשם שמיים מחוץ לירושלים [רש"י], דוגמת אותו מזבח הרוס שהנביא נאלץ לתקן בעצמו בהר הכרמל [רד"ק, מצודת דוד]. יתרה מכך, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, בהוראתה הישירה של המלכה איזבל [רד"ק].
מתוך מציאות שבורה זו מכריז הנביא וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי. הפרשנים מקשים על קביעה זו, שהרי עובדיה החביא מאה נביאים במערות וחילץ אותם ממוות. התשובה המקובלת היא שמכיוון שאותם נביאים מסתתרים ואינם ידועים לציבור, הנביא נחשב כמי שנותר לבדו במערכה הגלויה [רד"ק, מצודת דוד]. זווית קבלית ייחודית מציעה כי המילה מתייחסת למצבו הרוחני הפנימי של אליהו. לפי גישה זו, לאחר התיקון הגדול שנעשה בהר הכרמל, נסתלקו מאליהו נשמותיהם של נדב ואביהוא שסייעו לו עד כה, ונפשו נותרה יחידה. אובדן המדרגה הרוחנית הזו הוא שגרם לו ליראה מפני כישופיה של איזבל ולבריחה אל ההר [אדרת אליהו]. כעת, לאחר שנותר בודד לחלוטין מכל בחינה, מציאות חייו היא שוַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ, כאשר השליטים רודפים אותו במטרה להוציאו להורג [ביאור שטיינזלץ].