לאחר המעמד הדרמטי בהר הכרמל, המלך אחאב שב אל ביתו ומדווח לאשתו איזבל על שרשרת האירועים החריגים שהתרחשו. הדיווח מקיף הן את הנסים הגלויים שחולל אליהו והן את הוצאתם להורג של נביאי הבעל.
הפרשנים מסכימים כי המילים אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ מתייחסות לנסים הגדולים שחולל הנביא: הורדת האש מן השמים שבלעה את העולה, העצים, האבנים ואף את המים שבתעלה כדי להוכיח שה׳ הוא האלוהים, וכן נס הורדת הגשם. אחאב, שהיה עד ראייה למחזה, מגולל בפניה את כל שרשרת הפעולות הזו [מלבי"ם, מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
בנוגע למילים וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר הָרַג אֶת־כָּל־הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב, מובהר כי מדובר בנביאי השקר שהיו נביאיה האישיים של איזבל [ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. אחאב פירט בפניה את הסיבות שבגינן הרג אליהו את הנביאים כדי להצדיק את מעשהו [מלבי"ם], ותיאר כיצד ציווה לתפוס אותם ולהורידם אל נחל קישון ולשחוט אותם דווקא שם, כדי שמי הנחל ישטפו את דמם למקום רחוק והוא לא יטמא את הארץ [רלב"ג].
באשר לאופי הדיווח ולנימה שבה נאמרו הדברים, עולות מן המקורות שתי גישות מנוגדות:
גישה אחת רואה בדברי אחאב ביטוי של פליאה והשתאות. המילה כָּל מופיעה בפסוק שלוש פעמים כדי להדגיש שלושה דברים זרים ובלתי נתפסים שאחאב סיפר לאיזבל: ראשית, עצם הנסים של הורדת האש והמטר; שנית, הפלא הפיזי שבו אדם זקן וחלש כאליהו אגר כוח להרוג מאות אנשים במו ידיו; ושלישית, העובדה המדהימה שאף לא נביא אחד הצליח לברוח או להסתתר, וכולם ללא יוצא מן הכלל נהרגו [אברבנאל].
מנגד, יש הרואים בדיווח של אחאב סוג של כתב אישום נגד אליהו. לפי גישה זו, אחאב הדגיש בפני איזבל שאליהו פעל בניגוד להלכה: הוא הקריב קרבן בבמה פרטית בזמן שהדבר היה אסור, והרג את נביאי השקר בחרב, למרות שעל פי הדין המקראי עונשו של נביא שקר הוא בחנק ולא בחרב [חומת אנך].