אליהו מתעורר במדבר ומגלה כי הוכן עבורו מזון פלאי, אך תגובתו משקפת תשישות גופנית ורוחנית עמוקה.
הפרשנים מבארים את המונחים השונים בפסוק: כאשר אליהו מביט סביבו, הוא מוצא מְרַאֲשֹׁתָיו, כלומר סמוך לראשו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], עֻגַת רְצָפִים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בבצק או חררה שנאפו על גבי פחמים וגחלים לוהטות. לצידה ניצבת וְצַפַּחַת מָיִם, שהיא כלי חרס הדומה לבקבוק [ביאור שטיינזלץ]. אליהו, שלא הצטייד במזון מראש, אוכל ושותה מן המוכן. עם זאת, הוא לא סיים את כל העוגה והמים שהיו שם, עובדה המסבירה מדוע המלאך יורה לו בהמשך לאכול שוב, מבלי לספק לו מזון חדש [רד"ק].
לצד ההסבר הפשטני, ישנה גישה פרשנית הרואה במזון זה תכלית רוחנית עמוקה. המאכל לא היה מזון רגיל, אלא מזון רוחני ואלוהי שנועד לזכך את גופו החומרי של אליהו ולהעלות את נפשו למדרגה עליונה. אכילה זו הכינה אותו לקראת השלב שבו יוכל להתקיים ללא אכילה ושתייה אנושיים כלל, ולהיזון מזיו השכינה [אלשיך, מלבי"ם]. לפי תפיסה זו, אליהו ראה חזיון שבו רשפי אש התאחדו לדמות עוגה, תהליך המסמל את הפיכת גופו מגוף עפר לגוף המורכב מיסודות קלים כאש ומים, בדומה למלאכים. בנוסף, יש כאן רמזים סמליים: הגחלת רומזת לנבואה, והמים מסמלים את התורה [מלבי"ם].
למרות ההשגחה והמזון הפלאי, הפסוק מסתיים במילים וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב. אליהו אוכל, שותה וחוזר לישון, פעולה המבטאת את הייאוש העמוק שבו היה שרוי, שכן הוא התייחס אל מותו הקרב בקור רוח ובהשלמה [ביאור שטיינזלץ].