החלטתו של אלישע לעזוב את עולמו המוכר כאיכר אמיד ולהפוך לנביא באה לידי ביטוי במעשה פרידה מוחלט. הכתוב מציג טקס שבו אלישע מנתק באחת את קשריו עם עבודת האדמה, ומקדיש את עצמו לייעודו החדש.
תחילה, וַיָּשָׁב מֵאַחֲרָיו, כלומר אלישע שב מאחרי אליהו [מצודת ציון]. יש המפרשים כי חזר כדי לנשק לאביו ולאמו ולהיפרד מהם, ובעקבות זאת באו אנשי עירו ללוותו בדרכו החדשה [רד"ק]. הוא לקח את צֶמֶד הַבָּקָר שבו חרש, אחד משנים עשר הצמדים שהיו ברשותו, ושחט אותם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
מתוך מהירות ורצון עז לצאת לדרך אחרי אליהו, אלישע לא המתין לחטוב עצים רגילים, אלא השתמש וּבִכְלִי הַבָּקָר – הוא בקע את כלי המחרשה העשויים עץ והבעיר אותם [רד"ק, מצודת דוד, צאינה וראינה]. שריפת כלי העבודה מסמלת את סיום דרכו כחקלאי [ביאור שטיינזלץ].
באשר למילה בִּשְּׁלָם, רוב הפרשנים מסכימים כי משמעותה "בישל להם", כלומר בישל את הבשר עבור העם [רד"ק, רלב"ג, מצודת ציון]. לעומת זאת, גישה אחרת גורסת כי המילה מתייחסת לבקר עצמו, ומשמעותה שבישל את הבשר "שלהם", של שני השוורים [רש"י].
את הבשר חילק אלישע ועשה משתה גדול מתוך שמחה רבה [רש"י]. וַיִּתֵּן לָעָם, הכוונה לאנשים שחרשו עמו בשדה, ואולי גם לבני המקום שליוו אותו [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
לבסוף, אלישע קם, הולך אחרי אליהו, וַיְשָׁרְתֵהוּ. הוא תופס את מקומו של הנער ששירת את אליהו עד כה. הבחירה לשמש כמשרת ולא רק כתלמיד מן השורה נועדה לאפשר לו ללמוד חכמה רבה יותר; המשרת נמצא תמיד במחיצת רבו, רואה את מנהגיו ושומע את דבריו בכל עת [רלב"ג]. הצטרפות זו מהווה את מימוש שליחותו של ה' לאליהו למנות לו מחליף, אשר עתיד להוציא לפועל את שאר המשימות האלוהיות [ביאור שטיינזלץ].