מלכים א, פרק י״ט, פסוק י״ד

אליהו הנביא חוזר על טענתו במדויק, חרף ההתגלות האלוהית שחווה. חזרה זו מעידה כי ההתגלות לא השפיעה על תפיסתו ולא שינתה את עמדתו [ביאור שטיינזלץ].

כאשר אליהו זועק קנא קנאתי, הוא מדגיש כי קנאתו מאז ומתמיד הייתה נתונה אך ורק לה׳ ולמען כבוד שמו, ולא נבעה ממניעים של כבוד אישי. מתוך אותה קנאה טהורה, הוא אינו מסוגל להרפות וממשיך לדרוש נקמה בחוטאים למען כבוד שמים [מלבי"ם, מצודת דוד].

לצד הקנאה, אליהו מבטא ייאוש עמוק. המילים וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ מסבירות את סיבת נסיגתו ובריחתו: הוא נותר בודד במערכה, ונמלט בייאושו בעקבות האיום הישיר על חייו [ביאור שטיינזלץ, מדוד ועד לחורבן].

דבקותו המוחלטת של אליהו במידת הדין וחוסר יכולתו לעזוב את קנאתו לה׳, הם שמובילים בסופו של דבר לתוצאה הדרמטית שתבוא מיד לאחר מכן: הציווי למשוח את חזאל ויהוא, ולהעמיד נביא אחר תחתיו שיחליף אותו בתפקידו [מלבי"ם].