מפגש שקט ורב־עוצמה בשדה חקלאי משנה את מהלך חייה של אומה, כאשר איכר עשיר נקרא לעזוב את כל רכושו ולהפוך למנהיג רוחני. לאחר התגלות ה' להר חורב, אליהו עושה את דרכו ומוצא את אלישע כשהוא עובד באדמתו.
אלישע נצפה כשהוא חֹרֵשׁ שְׁנֵים־עָשָׂר צְמָדִים. המילה צְמָדִים מתייחסת לזוגות של שוורים המחוברים יחד בעול לצורך חרישה [מצודת ציון, רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שלפני אלישע עבדו אחד עשר משרתים, כל אחד עם צמד בקר משלו, וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר כלומר, אלישע עצמו הלך בסוף השיירה עם הצמד האחרון. מיקומו בסוף השיירה נבע מכך שהיה בעל השדה והממונה על הפועלים [ביאור שטיינזלץ], והדבר מעיד על עושרו הרב של בית אביו ועל חריצותו [רלב"ג, אברבנאל]. לעומת זאת, יש המפרשים כי המספר שנים עשר מתייחס לגודל השדה, שחרישתו אורכת שנים עשר ימים, ואלישע נמצא כעת ביומו האחרון והמייגע של החריש [אלשיך]. מעבר לתיאור הפיזי, ציון המספר שנים עשר מהווה רמז סמלי לכך שאלישע עתיד להתמנות לנביא ולמנהיג על שנים עשר שבטי ישראל [רד"ק, אברבנאל].
כאשר אליהו מתקרב, הוא מבצע פעולה סמלית: וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו. אליהו לא השאיר את בגדו אצל אלישע, אלא הניח את האדרת עליו לרגע קט, לקח אותה בחזרה והמשיך בדרכו ללא אומר ודברים [רד"ק, צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ]. השלכת האדרת שימשה כסימן מובהק למינויו של אלישע לנביא תחת אליהו, שכן לבישת אדרת הייתה מנהגם של נביאי ה' [מצודת דוד, אברבנאל].
פעולה שותקת זו חוללה שינוי פנימי עמוק. האדרת ספגה את קדושת השכינה והאור הרוחני משהותו של אליהו במערה בהר חורב, וברגע שנגעה באלישע, נפשו התעוררה, הרגישה את הרוחניות העצומה, ונקשרה מיד באליהו [מלבי"ם, אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. בכך הציב אליהו מבחן לאלישע, כדי לראות אם יוכל לעזוב ברגע אחד את כל עושרו, את מעמדו ואת יגיע כפיו, רק מתוך אהבת החכמה והרצון לחסות תחת כנפי השכינה [אברבנאל, רלב"ג, אלשיך].