לאחר העימות הפומבי והניסים הגדולים בהר הכרמל, מוצא עצמו הנביא הגדול נמלט על חייו. אל מול איום ממשי מצד מלכה רשעה, האיש שעמד ללא חת מול המלך נסוג כעת אל הבדידות, בחיפוש אחר מקלט פיזי ובירור רוחני.
הפרשנים מסכימים כי המילה וַיַּרְא מתארת את הבנתו של אליהו לגבי הסכנה החמורה שבה הוא נמצא. הוא הבין שאיזבל אכן מתכוונת להרוג אותו, ומכיוון שלא רצה לסמוך על הנס, קם מיד כדי להימלט [רלב"ג, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יש המדגישים כי משמעות המילה היא ראייה ממש ולא פחד, כפי שמוכח מכללי הדקדוק ומתרגום יונתן [רד"ק]. מעבר להבנה השכלית, יש שפירשו כי אליהו ראה ברוח הקודש שאיזבל מסוגלת לפגוע בו [מלבי"ם]. מנגד, גישה אחרת מפרשת כי מה שאליהו "ראה" הוא שהשגחת ה' סרה מעליו; מכיוון שלא קיבל נבואה שתדריך אותו כיצד לפעול לאחר מעמד הר הכרמל, הוא הרגיש חשוף לסכנה ופחד מאיזבל [אברבנאל]. גישה מיסטית וייחודית מציעה כי המילה מלמדת שרק הוא ראה; אליהו זיכך את גופו לרמה רוחנית כזו שהפך לבלתי נראה לעיני שליחי המלכה [אלשיך].
הביטוי וַיֵּלֶךְ אֶל־נַפְשׁוֹ זוכה למספר רבדים של פרשנות. הפירוש הפשוט והמרכזי הוא שאליהו ברח כדי למלט ולהציל את נפשו ממוות [רד"ק, מצודת דוד]. אולם, לאור העובדה שלא שרתה עליו נבואה באותה עת, יש המפרשים כי הוא פעל על פי עצת נפשו והגיונו האישי, ולא מתוך ציווי אלוהי [אברבנאל]. כיוון מחשבה נוסף קושר זאת לאופיו של אליהו: הוא היה אדם מתבודד מטבעו ששאף לשלמות רוחנית, ופעל כנביא רק בעת הצורך. כשהבין שהניסים שעשה לא גרמו לעם לחזור בתשובה, הוא החליט לעזוב את השליחות הציבורית ולשוב לעסוק בהשלמת נפשו שלו [מלבי"ם]. בקו המיסטי, ההליכה אל נפשו מתוארת כפעולה שבה אליהו המשיך את החומר הגופני שלו אל עבר האיכות הרוחנית של נפשו, כדי להפוך לרואה ואינו נראה [אלשיך].
אליהו בורח ומגיע אל בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה. ציון השיוך ליהודה נועד להדגיש שאליהו יצא מגבולות שליטתו של אחאב מלך ישראל, ונכנס לטריטוריה בטוחה שבה לאיזבל אין סמכות [מצודת דוד, אברבנאל, רד"ק]. מבחינה גיאוגרפית, למרות שבאר שבע נמצאת למעשה בנחלת שבט שמעון, היא נחשבת כחלק מיהודה משום שנחלת שמעון מובלעת בתוך שטחי יהודה ונתונה לשליטת מלכה [רלב"ג, רד"ק].
בהגיעו למקום המבטחים, הכתוב מציין כי וַיַּנַּח אֶת־נַעֲרוֹ שָׁם, כלומר, הוא השאיר בבאר שבע את משרתו [ביאור שטיינזלץ]. הפרידה מהמשרת נבעה מרצונו העמוק של אליהו להתנתק מחברת בני אדם ולהתבודד לחלוטין במדבר [מלבי"ם]. הוא תכנן להמשיך להר חורב כדי להתפלל ולזכות מחדש בנבואה, ולא רצה שאדם נוסף יעלה עמו להר. בנוסף, מתוך דאגה למשרתו, אליהו ידע שבמדבר אין מזון ומים, והוא לא רצה שהנער ימות שם ברעב [אברבנאל], וכן ביקש להפסיק להיות תלוי באחרים לפרנסתו [אלשיך].